בצבא התאונה והזילזול לישראל

בצבא התאונה והזילזול לישראל לזכרם של רס"ל אסף וקסמן (28), רס"ל רותם אגבר (27), סמ"ר יריב אמיתי (21), סמל ליאור רוטשילד (20) וטוראי מעיין רוטנברג (19) זכרונם לברכה. תהי נשמתם צרורה בצרור החיים. דומה כי יותר משהפך הצבא לאוייבם של אוייבנו הפך הוא להיות עתה לאוייב הגדול ביותר של עצמו "סוף מעשה במחשבה תחילה" אמירה אשר נאמרה ע"י חכמינו יש אומרים אף קננה אי-פעם בקרבנו הפכוהו לצבא קטל יעיל,

בקיפוד חיים עצמי מצטיין, כליל וקליל צבא כושל-מרושל-נכשל-רשלן-שלומיאלי (מה יהיה, ענני-נא, אוי אלי ?) אשר אט-אט מצליח לחסל את עצמו ועמו. צבא התאונה לישראל כברק פתע פוגע, בכל אזרח, חייל,

חיילת, קצין, קצינה, אדם, אשה, ילדה וילד, נוגע. מדהים איך וכיצד בכולם מצליח צבאנו כך, באופן זה, לתעתע ? תכונות של יהירות, זילזול בערכם-של-חיינו, במשמעות קיומנו, חוסר-אמון, העדר ערבות, הדדיות, חיפזון, אסון, פזיזות סִגֵל-אִמֵץ צבאנו אל חיקו, כברווז מתגעגע-מגעגע. בנחישות ובנחרצות ממנו כמעיין-מתגבר שטף אסונות פורץ, חודר, קורע, מְבַצֵעַ,

 מן הקרקע מבעבע. במחדליו, כישלונותיו, שגיאותיו, ליקוייו, קורבנותיו צבאנו בלי שום מאמץ, בקלות בלתי-נסבלת, עלול אותנו כהרף-עין לשגע ! משפחה אחר משפחה בישראל, ללא זדון, אך במוטיבציה גבוהה מאד וברוב רצון, נכון-מוכן צבאנו בכל שעה ועת להשתולל ולאמלל צבא רשלן, טיפש, נכשל, בלתי-מקצועי, כושל. צבא מנומנם, מנוון, אדיש, בלתי-רגיש, שתקן, שאנן, אשר מסוגל ויכול להפוך כל חייל מעולה ומצטיין וקצין אמיץ וטוב, לשם של שלט ברחוב יהא אף הלוחם מטבעו מתורגל, מסודר, מאורגן, מיומן בין לילה או יום יהפוך לקורבן דיין אמת, קורבן מת, רחמנא ליצלן. בצבא התאונה לישראל אין ולא יהיה, חלילה, בשום פנים ואופן, כל קיפוח כל אחד יכול, זכאי, צריך, להרגיש עצמו לגמרי בלתי-בטוח חוץ מזה הן לכל דיכפין גלוי וגם ידוע, על כך בוודאי אין היום כבר כל ויכוח כי אין ולא שִמֵש צה"ל מעולם חברת ביטוח. בכיפה, ברמה שולטים רק ה"סמוך!",

ה"אברוך", "במקום דרוך!" הקידום, השעמום, המריחה, הטיוח. לא רק חיפזון מביא אסון. גם ראש יהיר, בלתי-זהיר, מתנשא, מזלזל, זחוח. מה הפלא, לפיכך, אם עתה בצבא התפוגגה המחשבה, גוועה לחלוטין הרוח ?

הן רק לאחרונה את פתיל-חיי מעיין, ליאור, רותם, יריב ואסף קיפד צה"ל בהפקרות וברשלנות, קטע חיים, קרע, גדע מתי חשיבות הזהירות בצבאנו תהפוך סוף-סוף אף למדע ?

כל אחד מחיילינו הן היה חבר, רע, אח, תותח, אדם אציל, איש-רוח, פרח, בן, אשוח עתה כל אחד תחת רגבי אדמתנו נח, ולמעלה מנשבת כמו עֵדָה הרוח לדאבון ויגון ליבנו דומם-שוכב-מונח לו עלם, ובמדינתנו, מדינת חלם, שוררת אך ורק שתיקה ואֵלֶם האם לזאת פיללנו ?

 לזאת ציפינו ?

האם את כולנו תפש הַהֶלם ?

האם תיארנו לעצמנו שיום יבוא וכך תראה מציאותנו ?

 מדינתנו ?

כך, בכי כל כך רע, ייראה מצב ?

 כלום לא מוטב לו את חיינו מנהלים היו צבה וצב. לבי, לבי, לישישים ולקשישים, אשר בזקנתם נאלצים, להיות עדים למתרחש, בלב כואב, דואב, חושש. כל סבתא בארצנו וכל סב. אל לנו להשלים עם המצב.

אין זאת, אלא, כי לאחר מלחמת לבנון האחרונה נפלנו מן הפחת אל הפח חיים זורמים-שוצפים-קוצפים ממשיכים הלאה-הלאה בארצנו. הכל, הכל, נשכח. למען החיים חייב, מוכרח להישכח. האם אכן זו תקוותנו ?