ספר אורחים
- Uqrlvgdx על אור החנוכה של משפחת אגבר
- AnrvyJeorT על ספר אורחים
- zxwmrbv על אור החנוכה של משפחת אגבר
- nxeczayt על אור החנוכה של משפחת אגבר
- גדי ויטנר על ספר אורחים
- אגבר שמואל על ספר אורחים
- אגבר שמואל על ספר אורחים
- כינרת על ספר אורחים
- shmuel על ספר אורחים
- עדי ברק על ספר אורחים
- shmuel על ספר אורחים
- שמואל אגבר על ספר אורחים
- shmuel על ספר אורחים
- שמואל אגבר על ספר אורחים
- שמואל אגבר על ספר אורחים
- שמואל אגבר על ספר אורחים
- שמואל אגבר על ספר אורחים
- StephenVard על אור החנוכה של משפחת אגבר
- יעל הנקין וייס על ספר אורחים
- Sophia Katz על ספר אורחים
- שמואל אגבר על ספר אורחים
- shmuel על ספר אורחים
- שמואל אגבר על ספר אורחים
- אסתל על ספר אורחים
- shmuel על ספר אורחים
- סופי כץ על ספר אורחים
- shmuel על ספר אורחים
- לורנס וורד בלומנטל על ספר אורחים
- lihi.yariv-laor על ספר אורחים
- נבו עמית על ספר אורחים
- קרן יהל בן חיים על ספר אורחים
- shmuel על ספר אורחים
- שמואל אגבר על ספר אורחים
- עדי ברק על ספר אורחים
- עדי ברק על ספר אורחים
- ציפי עשת על ספר אורחים
- ניר על ספר אורחים
- ספיר על ספר אורחים
- חיה אגבר על ספר אורחים
- שמואל אגבר על ספר אורחים
https://onlinecasino.gb.net/# – online casino bonus
casino online
best online casino
שמוליק היקר
שבוע קשה עובר על כולנו ועליך במיוחד
אני יכול להרגיש את שעובר עליך וכל המשפחה
אני שולח לך חיבוק אמיץ ואוהב בימים קשים אלה
זכור תמיד שאנחנו, טלי ואני נכונים לעזור בכל אשר תידרש
אוהבים אותך חבר יקר,
טלי וגדי
מִי ייתן וּנְנֻחַם
שמואל אגבר
————————————–
יָרַד הַגֶּשֶׁם.
עַל הָאֲדָמָה הָרְווּיָה, יָרַד.
וְיֻגְּרוּ הַגְּשָׁמִים כמעיינות
וְדַם חַיָּלֵנוּ זָרַם כִּנְהָרוֹת.
מִי ייתן וּנְנֻחַם
עַל יְדֵי אֱלֹהַי אוֹ אָדָם.
וְיָשַׁב אִישׁ תַּחַת תְּאֵנָתוֹ
וְהוּא לְלֹא בְּנוֹ בְּכוֹרוֹ.
וְאָהַב אֶת הַחַיִּים
וְהֶעֱדִיף עַל פְּנֵי מֵתִים.
כַּמָּה קָשֶׁה לְגַדֵּל יֶלֶד מֵת.
יֶלֶד שֶׁאֵינוֹ
שֶׁאֵינוֹ לְיָדְךָ
אַךְ עִמְּךָ.
פָּתְחָה אֶת פִּיהָ הָאֲדָמָה
הָאֲדָמָה הַכְּבֵדָה וְהַשְּׁחֹרָה
פָּתְחָה אֶת פִּיהָ וּבָלְעָה.
לֹא הָיְתָה זוֹ סְתָם רְעִידַת אֲדָמָה
גַּם לֹא הֻבְחֲנָה כְּמִנְהָרָה.
בְּעֶזְרַת אֵת חֲפִירָה, טוּרִיָּה וּמַקּוֹשׁ
חָפְרוּ בּוֹר עָמֹק עִם רִגּוּשׁ.
אָרוֹן עָטוּף בְּדֶגֶל הַלְּאֹם
נִשָּׂא עַל כִּתְפֵי אַרְבַּע חַיָּלִים.
הוֹרִידוּ הָאָרוֹן קָשׁוּר בַּחֲבָלִים
עָמֹק עָמֹק לַמַּעֲמַקִּים.
בָּאֲדָמָה הַכְּבֵדָה וְהַשְּׁחֹרָה
כִּסּוּ אוֹתוֹ וְיָצְרוּ גִּבְעָה קְטַנָּה.
הֵנִיחוּ הֵם זֵרֵי פְּרָחִים
מִגְוַן צְבָעִים, צְבָעִים וְעוֹד צְבָעִים.
שֶׁלֶט קָטָן עִם פְּרָטֵי הַחַיָּל שֶׁנָּפַל
נִנְעַץ בָּאֲדָמָה הַשְּׁחֹרָה.
בָּרֶקַע, יֶרִי שֶׁל מַטַּח כַּדּוּרֵי כָּבוֹד
הִרְעִיד אֶת לִבְבוֹת חַיָּלֵי מִסְדַּר הַכָּבוֹד
הַהוֹרִים, הַמִּשְׁפָּחָה וַחֲבֵרִים
מִכָּל הָעַמִּים.
שמואל אגבר
אבא של רותם ז"ל.
לכולם
טקס חלוקת המלגות לסטודנטים מצטיינים בפקולטה של מזרח אסיה,
ע"ש רותם אגבר,
שנפל בעת תרגיל אימונים ב- 15 בפברואר 1999,
נקבע ל-3 במרץ שנת 2016, בשעה 16:00, חדר 405 בבית מייארסדורף,
אוניברסיטת ירושלים….
כנרת לוי | מזכירת החוג ללימודי אסיה
הפקולטה למדעי הרוח I האוניברסיטה העברית בירושלים
טלפון02-5883648 I פקס02-5880326 kinneretl@savion.huji.ac.il
היי חיה,
אני מצרף את התרגום לשיר, כפי שהוא אמור להופיע במאמר.
אשמח לשמוע את דעתך.
כל טוב,
עדי
Buttercups For my Son
In a field of buttercups we are
only us two,
wearing a variety of colors
decorated in a scarf of beauty.
The wind delivers in its wings
to us who stand astonished,
the colors of beauty
for which we long.
Always together
looking for beauty
and thanking beauty
for all its variations.
This is how I’ll remember
us two,
between color and sky
in a field of blooming buttercups.
בשם כולם במילה אחת: "מקסים".
"תַּם טֶקֶס הָאַזְכָּרָה לַחַייָּל רס"ל רותם אגבר"
———————————————————————–
רותם אַתָּה כמעט בֵּן 45, בקרוב מאוד תַּחְלִיף קִדֹּמֶת לֶעָשׂוֹר הָחמישים סִיבָּה לַמְּסִיבָּה שֶׁל מַעֲבָר בֵּין עֲשׂוֹרִים. מוזר מאוד כשהייתי בן חמישים בא קצין העיר להודיע לי ולאמא כי לא תשוב.
כָּל כָּךְ מוּזָר לְהַשְׁכִּים לעבודה וּלְהיִזָּכֵר שלִפְנֵי כ-45 שָׁנִים בָּאתָ לָעוֹלָם. חורף, גשם ואתה חייב חום. גדלת כמו כולם, לימודים, צבא, אוניברסיטת ירושלים, לימודים בסין ומילואים.
הלכת לשרות מילואים, ולא שבת הבייתה. חַדְרְךָ נוֹתָר מְיותָּם וְאֵין אֶת מִי לְהָעִיר, אין עם מי לצפות בשידורי כדורסל וכדורגל, ואין לְמִי לְהִתְקַשֵּׁר כְּדֵי לְאַחֵל מַזָּל טוֹב והצלחה.
הַכֹּל כָּזֶה שָׁקֵט, בִּמְקוֹם בְּרָכוֹת לפעמים יש דמעות. הַתִּקְשֹׁורֶת הַיְּחִידָה אֵלֶיךָ הִיא לְהַבִּיט לַשָּׁמַיִם וְלַחְזֹר לִתְמוּנָתְךָ בְּתִקְווָה שֶׁאַצְלִיחַ לְהַעֲלוֹת דְּמוּתְךָ לפחות בחלום. שיחות איתך בבית העלמין ועידכונים על כולנו, מקווה שֶׁהַחִבּוּר הַזֶּה ביננו יַעֲבִיר לְךָ אֶת הַמֶּסֶר.
רותם, מָה מְאַחֲלִים לְמִי שֶׁמְּרַחֵף בְּעוֹלָמוֹת עֶלְיוֹנִים, שֶׁיִּהְיֶה לְךָ טוֹב שָׁם לְמַעְלָה עִם כָּל חֲבֵרֶיךָ, שֶׁתַּמְשִׁיךְ מִשָּׁם לִשְׁמֹר עָלֵינוּ.
אֶת מִי מְחַבְּקִים וְאֵיךְ בִּכְלָל מְחַבְּקִים? נִזְכָּר בְּךָ מִשְׁתַּטֶּה כְּמוֹ יֶלֶד קָטָן לְאַחַר שֶׁגלחת את השפם לפני הגיוס לצבא. קִּבַּלְתָּ אֶת רִשְׁיוֹן הבגרות באותו מעמד.ֹ נִזְכָּר בְּךָ בַּחוֹרֶף יוֹשֵׁב בקְצֵה הַמִּטָּה מתכסה בשמיכה לְהִתְחַמֵּם. או לוקח פיתה וממלא אותה בגבינה צהובה ונוגס בה.
הֶחָלָל שֶׁהוֹתַרְתָּ יֶלֶד, גדול, עֲנָק ובִּלְתִּי נִתְפָּס.
אָז בני אִם בֶּאֱמֶת יֵשׁ מַשֶּׁהוּ שָׁם לְמַעְלָה וְאַתָּה בֶּאֱמֶת יָכֹל לְקַבֵּל אֶת הַמֶּסֶר אָז חַיֵּךְ בְּקוֹל גָּדוֹל כִּי הַמְּצִיאוּת לֹא תִּשְׁתַּנֶּה בַּזְּמַן הַקָּרוֹב. הִנֵּה בֵּן סבא מְסַיֵּם אֶת הַקַּדִּישׁ עָלֶיךָ, את הדְּמָמָה הזוֹעֶקֶת שהִשְׂתָּרְרָה בבית העלמין קטע לְפֶתַע הַחַזָּן הַצְּבָאִי שנִשְׁמַע אוֹמֵר: "תַּם טֶקֶס הָאַזְכָּרָה לַחַיּיָל רס"ל רותם אגבר".
אם תהייה סופה ורעם
וברק גם.
אם ירדו גשמים ומבול
זה יהיה רק כגמול.
אם תזרח השמש במזרח
תשקע במערב.
אם הארץ תשקוט ותשתקם
גם אני אז אתנחם.
לכולם
טקס חלוקת המלגות לסטודנטים מצטיינים בפקולטה של מזרח אסיה, ע"ש רותם אגבר, נקבע ל-3 במרץ חדר 405 בשעה 1600, בבית מייארסדורף
מוזמנים.
כנרת לוי | מזכירת החוג ללימודי אסיה
הפקולטה למדעי הרוח I האוניברסיטה העברית בירושלים
טלפון02-5883648 I פקס02-5880326 kinneretl@savion.huji.ac.il
איש אחד ואשה אחת/אגבר שמואל
שוכבים במיטה
אשה שלי מכוסה בשמיכה,
כלי מיטה ומצעים בלבן
חיים על ענן.
מכורבלת, ראש בחוץ
שער ראשה לבן קצוץ קצוץ,
עיניים גדולות חכמות ניבטות
מביטות אלי נוצצות מדברות.
ביחד בזוגיות יותר מחמישים שנים
ילדנו יחד ארבעה ילדים,
רותם בני חי על עננים עם אלוהים
הבנות כאן עם הנכדים.
עבר משותף, דרך אחת
איש אחד ואשה אחת.
רותם שלי!
ה- 1 בנובמבר 1970, כלומר לפני 45 שנים אני ואמא נישאנו באולמי "טופז" בתל אביב. היינו ממש צעירים וחולמים, אנחנו זוג ילדים בני 23 אוהבים ונאהבים הלכנו על זה.
אחרי השרות בנח"ל התחלנו בלימודים.זמן רב למפגשים בתדירות גבוהה לא הייתה ולכן נקטנו בשיטה של משאירים מכתבים אחד לשני ומצפים לפגישות המרגשות בננו.
ב-1 בדצמבר 1971 אחרי שלושה עשר חודשים של נישואין הצטרפת אלינו אחר כבוד והפכת אותנו למשפחה מאושרת.
סיון אחותך לא היה זמן לחכות והיא הצטרפה אלינו כעבור כמה חודשים. חיינו בדירה קטנה בתל אביב. היה צפוף אבל מלא ברווחה ואהבה.
מעין, המתינה קצת יותר זמן לתור שלה להצטרף ולמור הקטנה (שהייתה בהתחלה בלי שם) לא היה מספיק סבלנות לחכות והצטרפה אלינו בדחיפות.
כהורים צעירים בני 35, הרגשנו את הצפיפות בדיור (6 נפשות) והחלטנו לעבור לישוב כפרי עם קצת ציונות וחלוציות. בשנת 1984 עברנו לגור במושבה גן יבנה. הבית בקצה העולם בלי כביש, חשמל ומים זורמים, השדות והשטחים המעובדים וכן גידולי שדה היו חלק מאיתנו ומחיינו.
אהבנו את המקום, כאן גידלנו את ארבעת ילדנו וחינכנו אתכם למה שאתם. הלימודים בתיכון גדרה, החברה, ההסעות הוסיפו לכם כילדים רבות. התגייסתם לצבא והבאתם לנו כהורים גאווה גדולה.
ב-15 בפברואר 1999 קרה לנו אסון נוראי. רותם שלנו (27) יצאת לשרות מילואים שם נפלת בעת אימון בתרגיל חטיבת השריון "עוצבת הברזל" חטיבה 401.
הימים היו לא קלים. ניתן היה לשקוע במהירות במרורים ובכעסים אך נאחזנו כהורים וכמשפחה בכל זיק של תיקווה, עשייה ואופטימיות. נשארנו "שפויים" עם צלקות לכל החיים.
רותם, סיימת את לימודי מזרח אסיה באוניברסיטת ירושלים ונסעת להמשך לימודך בשפה הסינית לאוניברסיטת בייג'ין, שבסין. שם רכשת ידע וחוויות שלא מן העולם הזה, תקופה נפלאה. לאחר נפילתך אנו כמשפחה החלטנו להנציח את אהבתך לשפה ולעם הסיני בחלוקת מלגות על שמך בכל שנה לבוגרי המגמה הסינית באוניברסיטה.
בימים אלה, אמא ואני חוגגים 45 שנות נישואים וכן למעלה מ- 50 שנות הכרות וחברות מאז נפגשנו לראשונה ב- 10 באוגוסט שנת 1985 באוטובוס "אגד", שיצאנו להכשרה בקיבוץ נירים בפיתחת רפיח.
מי ייתן והקשר הזה לא יגמר לעולם.
שמחת תורה ה- 5 באוקטובר 2015
————————————————-
אהובתי שלי,
אל תשכחי מכל מה שאמרתי.
אל תשכחי את כל התכונות
שהכרת אצלי.
הבטחתי ואני אמור לקיים
כמובן,
לא אומר שזה יהיה קל,
כי זה לא קלי קלות.
אבל התוצאה (והדרך) של ביחד,
שווה כל רגע שבעולם.
רותם, מה שלא הספקתי לומר
שמואל אגבר
כל מה שלא הספקתי לומר,
עובר מול עיניי ונשבר.
אם יש איזו שהיא מחילה,
או כל משאלה ותפילה,
אז קח אותה ממני בשבילך.
קר, חורף מזכיר לי אותך,
רוצה מסתור מגשם מסופה?.
קח כל מה שאתן לך,
זה אני אבא ואין בי מבוכה.
עד שהבוקר יבוא,
לא אשן את כל הלילה בזכותך.
עד הבוקר שבו,
לא אתן לך ללכת מתוכו.
לך, קח את הדרך איתך,
וצידה שהכנתי בשבילך.
אם זה כוח השביל שלך,
קח אותי אל המקום שלך.
עד שהבוקר יבוא,
לא אשן את כל הלילה בזכותך.
עד הבוקר שבו,
לא אתן לך ללכת מתוכו.
שמואל וחיה..
הייתי הבוקר בטקס יום הזיכרון בתיכון האזורי בגדרה, וביתי הגדולה דנה (בת 17), שרה וניגנה בטקס..
היה מאד מרגש…
כמובן שהדליקו נר לזיכרו של רותם…
מחבקת אותכם.
יעל
Sophia Katz
שמואל אגבר
sophy.katz@gmail.com
שמואל וחיה יקרים,
רק להגיד שאני זוכרת וחושבת על רותם ועליכם….
אתם בלב שלי היום וגם במהלך השנה….
סופי
אִמָּא אֲבֵלָה
————————-
גּוּפָה עָטְפָה בִּגְדֵי שְׁחֹרִים,
עֵינֶיהָ אִפְּרָה בִּגְוָנִים כֵּהִים.
רֹאשָׁה כִּסְּתָה בְּצָעִיף שָׁחֹר,
כְּשֶׁרֹאשָׁהּ וּמַבָּטָהּ מֻפְנֶה לְאָחוֹר.
שׁוֹכֵב פָּצוּעַ עַל גְּדוֹת הַתְּעָלָה,
בְּלִי הַכָּרָה וּלְלֹא תְּנוּעָה.
צַעֲקַת אֵימָה וּקְרָב שָׁמְעָה ,
הַקּוֹל, מְזֹהֶה עִם חַיָּל שֶׁחִפְּשָׂה.
נִגְּשָׁה אֵלָיו וְלִטְּפָה רַכּוֹת פָּנָיו,
בְּנָהּ מִכְּאֵב נָשַׁךְ שְׂפָתָיו.
אִמְּצָה אוֹתוֹ בְּחָזְקָה אֵלֶיהָ,
הֵבִינָה כִּי אִבְּדָה אֶת יַלְדָּהּ שֶׁלָּהּ.
שמואל אגבר
אבא של רותם ז"ל
טכס חלוקת מלגות ה-15 באוניברסיטת ירושלים נערך ב-12 במרץ 2015. במילות הפתיחה סיפר ראש החוג ללימודי אסיה , דר' ניסים אוטמזגין שהיה סטונדט בפקולטה למזרח אסיה אסיה כשרותם נהרג בתרגיל החטיבה בפברואר שנת 1999. ניסים הוסיף וסיפר כי שירת בחיל השריון בחטיבה 401 גדוד 52, בעת שרותם שירת בגדוד 46. ד"ר ניסים אוטמגזין קיבל לפני שנים מילגת לימודים ממשפחת אגבר על היותו תלמיד מצטיין ועל כך הוקרתו. היום הוא הינחה את הטכס ה-15 לחלוקת המלגות. מעגל שניסגר.
נפילת נכדו הבכור בתרגיל אוגדת שריון פרקה אותו לחלוטין
שמואל אגבר
עשרות שנים, כילד וכנער ששרד את תקופת השואה ברוסיה ובאירופה, היה המוות אורח קבוע בחייו הפרטיים של אבי, אברהם אגבר. אבל נפילת בני, נכדו הבכור רותם אגבר בתרגיל אוגדת שריון פרקה אותו לחלוטין.
אברהם נולד בעיירה "קובל" בחבל ארץ "ווהלין", שבאוקראינה למשפחה דתית. שבעת הילדים קיבלו חינוך יהודי-דתי ולמדו בבית הספר היוקרתי ה"גימנסיה". כמו כן, השתייכו לתנועת הנוער הציונית "השומר הצעיר".
אחרי השואה שהתרחשה באירופה, בה ניסו הגרמנים להכחיד את העם היהודי, אברהם הפך להיות אתאיסט. "אמרתי לעצמי שאילו היה אלוהים בשמים לא היה קורה לעם היהודי אסון מחריד שכזה בו נרצחו 6 מיליוני בני אדם". גם ההורים, האחים והאחיות נטבחו, להוציא את האחות ויסייה, שעלתה לארץ בשנת 1932.
רס"ל רותם אגבר (27) נהרג בעת שרות מילואים ב-15 בפברואר 1999, כאשר יצא לתרגיל חטיבת שריון חטיבה 401 "עוצבת הברזל", תרגיל שלא צלח.
"אני עדיין חושב שאין אלוהים, אך יש אמונה וצריך לכבדה". אברהם, שרד את מלחמת העולם השנייה באובדן הוריו, אחיו ובני משפחתו הקרובה וכן מעגל משפחתו הרחוקה יותר.
כמה שנים אחרי סיום המלחמה, חצו הם את אירופה ובאניית מעפילים נחתו בחופי ארץ ישראל לבנות ולהיבנות בה. יחד עם ברוריה אשתו הקימו משפחה, הולידו שני בנים, להם ששה נכדים וארבעה נינים.
אבל דווקא אובדן נכדו האהוב רותם, בצה"ל שבר אותו לגמרי. "בכיתי על נכדי יותר מאשר בכיתי על הורי שמואל וסוסיל, שנרצחו בדם קר על ידי הצורר הנאצי".
"מתאבל על נכדי כל יום, הוא לא מש ממני לדקה. יהיה עימי עד יומי האחרון".
אני זוכרת את רותם
« on: March 16, 2006, 04:17:39 PM »
________________________________________
שלום לשמואל, אבא של רותם
קראתי בשרשור אחר שביקשתם סיפורים קטנים על רותם מחברים שהכירו אותו באוניברסיטה
אני עבדתי עם רותם באוניברסיטה בהשגחה על בחינות פסיכומטריות. היינו קבוצה מעורבת של סטודנטים מכל מיני חוגים ועבדנו יחד במרכז לבחינות ולהערכה בהר הצופים. אם איני טועה זה היה בשנת הלימודים 94-95
האמת היא שרק קישרתי שמדובר באותו אדם כאשר לפני כמה שנים, קראתי את החוברת "זר נוריות לבני" שחברתי מירי ליטווק קבלה מאשתך, חיה, כאשר השתיים נפגשו באוניברסיטת תל אביב. כשראיתי את התמונה של רותם, זיהיתי וזכרתי אותו מיד, למרות שעברו שנים
היינו קבוצה מלוכדת של סטודנטים עם יחסים מצוינים בינינו, למרות שרק נפגשנו באותו היום בתדרוך, אבל היה חבר אחד בקבוצה שהיה קצת קשה. הוא החליט משום מה שהוא צריך להיות אחראי עלינו וכל הזמן הסתובב והוריד עלינו פקודות בשחצנות רבה
אותו סטודנט הצליח להרגיז את רובנו, ואני התבטאתי בחריפות בקשר אליו (אולי זה המקום לציין שהייתי צעירה קצת צינית וטמפרמנטית באותם הימים…)
רותם התחנן בפניי "אל תהיי רעה""
ומהמעט שהכרתי את רותם, וממה שקראתי עליו, הבנתי שזו הייתה תגובה אופיינית
בדרך כלל, כשהעירו לי באותם הימים, ראיתי בזה התנשאות והטפה, ולא שתקתי, אבל אלו היו כה חסרים ברותם שלא היה לי נעים להתווכח איתו
תום הלב, החריצות והמצפוניות של רותם התבטאו בעבודה הסטודנטיאלית שעשינו יחד והיה לכולנו נעים לעבוד איתו
מקווה שהצלחתי להוסיף ולו במעט למאגר הזיכרונות על בן נהדר
אסתל
מִי ייתן וּנְנֻחַם
שמואל אגבר
———————————————-
יָרַד הַגֶּשֶׁם.
עַל הָאֲדָמָה הָרְווּיָה, יָרַד.
וְיֻגְּרוּ הַגְּשָׁמִים כמעיינות
וְדַם חַיָּלֵנוּ זָרַם כִּנְהָרוֹת.
מִי ייתן וּנְנֻחַם
עַל יְדֵי אֱלֹהַי אוֹ אָדָם.
וְיָשַׁב אִישׁ תַּחַת תְּאֵנָתוֹ
וְהוּא לְלֹא בְּנוֹ בְּכוֹרוֹ.
וְאָהַב אֶת הַחַיִּים
וְהֶעֱדִיף עַל פְּנֵי מֵתִים.
כַּמָּה קָשֶׁה לְגַדֵּל יֶלֶד מֵת.
יֶלֶד שֶׁאֵינוֹ
שֶׁאֵינוֹ לְיָדְךָ
אַךְ עִמְּךָ.
Sophia Katz (sophy.katz@gmail.com)
הוסף לאנשי קשר
07:00
אל: egbar4@hotmail.com
sophy.katz@gmail.com
שמואל וחיה יקרים,
מה שלומכם?
רציתי להגיד רק שאני חושבת על רותם ועליכם, בימים האלה במיוחד…
חזרתי לארץ לפני כחצי שנה. אני גרה בצפון ומלמדת בתל-חי.
חיבוק חם לכל המשפחה. אני איתכם בלבי ובמחשבותיי.
הרבה אהבה,
סופי
לחיה ושמואל, סיוון, מור ומעיין היקרים.
היה לנו כבוד גדול להכיר אתכם ולשמוע על חייו ופעולו של בנכם רותם.
ממה ששמענו וקראנו רותם היה אדם מאד מיוחד. חלוץ בדרכו ובדורו.
חייו ולימודיו של רותם מהווים השראה עבורי ללמוד ולהצטיין בלימודי סין.
תודה רבה לכם העידוד והמלגה.
נשמח מאד להמשיך להיות אתכם בקשר. אנו גרים בשכונת נחלאות בירושלים ע"י שוק מחנה יהודה.
נשמח לארח אתכם ולתת לכם סיור בשכונה ההיסטורית שבה אנו חיים.
בברכה,
לורנס וורד בלומנטל
מספר טלפון: 050-7300750 או 054-6359965
לורנס היקר.
מאוד התרגשתי לקרוא את מילותיך והתייחסותך לרותם ה"חלוץ" בלימודי תולדות והשפה הסינית באוניברסיטת ירושלים וגם בייג'ין.
מקווה כי עזרתנו החומרית הצנועה בחלוקת המלגות לסטודנטים המצטיינים בפקולטה למזרח אסיה תוסיף רווחה ונידבך נוסף להישגים בלימודים.
נשמור על קשר
שמואל אגבר
From: lihi.yariv-laor@mail.huji.ac.il
Date: Thu, 6 Mar 2014 09:49:09 +0200
Subject: RE: טקס על שם רותם אגבר
To: egbar4@hotmail.com
לשמואל ולחיה שלום רב,
בשונה משנים שעברו, נבצר ממני להשתתף הפעם בטקס לזכרו של רותם, תלמידנו האהוב.
אני מבקשת לומר לכם כי אני חושבת עליכם ועליו הרבה, וכי זכרו עמנו תמיד.
אנא שמרו על עצמכם,
ומסרו שלום לכל בני משפחתכם ולחבריכם הטובים, שכל שנה מדהימים בנוכחותם האוהבת.
בברכה חמה
ליהי
Date: Thu, 13 Feb 2014 22:15:28 +0000
From: nevoamit@yahoo.co.uk
Subject: Re: 15 שנים לנפילת בנינו היקר רותם
To: egbar4@hotmail.com
Dear family
I am so sorry not to be able to be there with you on that day, i am off on a school holiday that start Friday evening, was nearly able to make it…. any way my love and thoughts with you.
love, Nevo
Nevo Amit
קרן יהל – בן חיים
18:32
אל: שמואל אגבר
עותק: Jo Ben-Haim
קרן יהל – בן חיים
שמואל יקר שלנו,
הלוואי והיינו פיסית איתכם ביום הזה, אך דע שאתם בליבנו תמיד!
נדליק נר לזכרו של רותם היקר ביום שישי, שהוא גם יום האהבה באמריקה-כמה סימלי.
נשיקות וחיבוקים גדולים
קרן, יוסי והילדים.
הייתי שם, הייתי בסרט הזה, אני מכיר את עולם השכול מקרוב. אנדרטה של חיל השריון ב"יד לשריון" יש לה ערך היסטורי.
בערבו הקריר של אמצע חודש אוקטובר 2013, הסתובבתי לי ליד אנדרטת הנופלים.
"יד לשריון" הוא במהותו אתר להנצחת זכרם של כלל חללי חיל השריון במערכות ישראל – מפעל של זיכרון חי של נופלי השריון והוקרה מתמדת של רוחם ומעשיהם. בני שלי "רותם אגבר" חקוק על אבן אחת ממרכיבי הקיר המכיל למעלה מ-ארבעת אלפי שמות של בנים שנפלו במערכות ישראל.
לשהות ליד הקיר אלפי שמות פרטיים ומשפחה העוברים מול עיניך לפי תאריך הנפילה, אינם חוויה מלבבת.
הייתי רוצה לראות את פניהם, דמותם של הבנים העומדים אחורי כל השמות הללו.
הייתי חולם רק לרגע קט אילו הייתי פוגש את כולם כרגע בברלין, ניו יורק, אוסטרליה, תאילנד, ניו זילנד או מקום אחר, רק לא על הקיר הזה.
רבים הם הקולות הנשמעים לאחרונה, על עזיבת צעירים, על נדידת מוחות, על הליכה למקום אחר.
הבנתי כי למרות קולותיהם של גורמים זרים מרפי ידיים, בעם השוכן בארצו, עדיין קיימת אהבת הארץ ויש ערבות הדדית, וכי עוד לא אבדה התקווה, ארץ ציון ירושלים.
השמש כבר לא גרה כאן?
הדמדומים כבר כאן,
הערב יורד לו אט אט.
השמש שקעה,
היא לא גרה כבר כאן
לאופק ירדה.
לחשה לי: "אחזור מחר".
חייכתי אליה.
הלילה, החושך בפתח,
הדלקתי את האורות בבית.
עכשיו אני ממתין.
הרקיע,
האם הבוקר יגיע?
Adi Barak17:38 מסמכיםאל: egbar4@hotmail.com
Adi Barakbarakadi@gmail.com
מאת: Adi Barak (barakadi@gmail.com) שולח זה נמצא ברשימת אנשי קשר שלך.
נשלח: יום שלישי 04 יוני 2013 17:38:01
אל: egbar4@hotmail.com
Outlook תצוגה פעילה2 קבצים מצורפים (סה"כ 61.1 KB)
בקשת אישור הדפסת שיר מבעל זכויות יוצרים חיה אגבר.docהצג באופן מקווןטופס הסכמה לשימוש בשם חיה אגבר.docxהצג באופן מקוון
הורד הכל כ- zip
היי חיה,
אני מצרף את הטפסים המעודכנים. תיקנתי את האיות של השם והוספתי מספר עמוד. מאוד אשמח אם תוכלי לשלוח את הספר ל – אופנהיימר 15/73 תל אביב 69395 לידי מאיר ורחל אלרן. השיר יופע במאמר בגרסתו המלאה כפי שמובא כאן:
Running, running, running
and the forest is so somber
Surrounding me, that forest,
to strangle me and torture
A dark and gloomy forest,
no ray of light shall enter
I shiver in its freeze
No ray of light can be there,
To warm me, hug me, smile me, save me.
אל תהססי להתקשר לגבי כל שאלה נוספת
תודה רבה,
עדי
היי חיה,
מאוד שמחתי לדבר איתך היום.
בהמשך לשיחתנו אני שולח אליך שני טפסים לחתימה – האחד טופס הסכמה לשימוש בשמך האמיתי, והשני טופס הסכמה של בעל זכויות יוצרים להדפסת שירו בכתב העת – Qualitative Health Research.
מאחר ואין לי את הספר שלך אצלי אשמח אם תמלאי בטופס המתאים את הפרטים החסרים (הוצאה, עמוד שבו התפרסם השיר "אפלה" בתוך הספר וכל שאר הדברים) ותשלחי אליי חזרה.
אני מצרף את התרגום של השיר למייל. כמובן – לכבוד יהיה לי אם תרצו להוסיף אותו לאתר ההנצחה של רותם.
Running, running, running
and the forest is so somber
Surrounding me, that forest,
to strangle me and torture
A dark and gloomy forest,
no ray of light shall enter
I shiver in its freeze
No ray of light can be there,
To warm me, hug me, smile me, save me.
המון-המון תודה על העזרה,
עדי
——————————————————————————–
שמואל שלום
רגשת אותי ביותר, כמו כל פעם שאני קוראת משהו שאתה כותב.
שניכם , אתה וחיה יודעים להביע את צערכם, געגועיכם ואהבתכם לרותם בצורה מדהימה שנכנסת לנשמה.
חושבת עליכם ביום הזכרון שהוא עוד יום קשה עבורכם.
רותם – יהי זכרו ברוך!
ציפי
שמואל, חיה, סיון, מעין ומור,
נכנסתי לביתכם בפחד וחשש גדול, ואחרי מספר שעות שהרגישו כמו דקות בודדות, לא רציתי לעזוב.
רציתי להמשיך להרגיש, לשתף, להקשיב.
התנדדתי בין העבר להווה, רגע אחד שם בחושך במדבר ורגע אחד בהווה באור. טלטלה עצומה.
רוצה להודות לכם על שנתתם לי את האפשרות להרגיש, ואפילו לרגע, את תחושת האחדות, הפתיחות הקבלה והחוזק שלכם.
תודה,
ניר
שמוליק האהוב,
ימים ארוכים חלפו מאז מסרת לי את שם האתר. לא יבשו עיניי במשך דקות ארוכות בערב ההוא, ונאלצתי לעצור את הקריאה, ולחדשה מידי פעם, לדקות קצרות.
ארגנתם יפה את השמורה של רותם – קטעי השדה הפרטי שלכם ושלו משתרעים על פני לבבות רבים, ומושקים לאיטם בדמעות המלוחות. כשרותם נהרג, הייתי ילדה צעירה בת 8. לא זכיתי להכירו ולא התוודעתי ללכתו עד שפגשתי בך, שתחיה. אני כותבת לכבודו כעת בחרדת קודש, ובעצם כותבת אליך – איש שחכמתו כֶּאֵבוֹ, וגעגועיו הם כים – שלא ניתן לאמוד את טיפותיו במספר.
יגונך הפועם הגיע עד עיניי, שמוליק היקר, עד לבי. דע כי יש אל בשמיים והוא שומר על הפרח המוגן שלך, בשדה טבעי ופרטי משלו, עד שתבוא אחרי מאה ועשרים – להשקות אותו במים מתוקים של שמחת החיבור. הוא נמצא במקום טוב, ללא תודעה צפופה או לחץ של שגרה, והוא צופה בנו ואוהב אותך אהבה של בן לאב.
איש יקר,
לפעמים אני תוהה אם אתה מרגיש חובה להיות עצוב, כדי שרותם לא יחשוב שלרגע שכחת ממנו. ואולם, רצוני לומר לך שאין השמחה עניין שולי במסעך להנציח את בנך יחידך אהובך. אם רצונך להנציחו ברוח, ולא רק בחומר או בדבר הכתוב, השמחה היא מצרך חיוני. דמותו של רותם נחקקה בחייהם של כל מי שהכירו במישרין או בעקיפין, ולא ימוש זכרו מתוכם, או מתוכך, לעד. המאמץ להחיותו מתוך העצב, מחייה רק עצב – שאין מקום ענפיו בעץ הרותם, לעולם.
אני מאחלת לך למצוא את המקודש בחולין ואת המופלא בשכיח. מאחלת לך להרשות לעצמך להתפנק בחיק האוהבים אותך, ולצחוק עד השמיים באושר – הנה הילדה מסיימת תואר, הנה ילדה אחרת מוצאת אהבה, הנה האישה נראית נפלא בשמלה חדשה. הנה שמיים תכולים ושמש צהובה, שתתחמם את השבר. אין בדעתה לאחותו, זוהי שבועה, רק לחמם. לחבק…
יקר. אסוף לשקית מעט מן חול המדבר הבוכה, השחילוֹ לכיס, והולך את עיקרו של רותם – יחד איתך – למקומות שהשמחה שורה בהם, מאהבה ובאהבה. חיוכו של רותם זוהר וניבט דרך שלוחת חיוכך.
ולסיום, אקדיש לך מילים מתוך שיר שיקר ללבי:
"אם הייאוש בא לקראתך – אל תתן לו יד,
התחבר לנשמתך ולא תהיה לבד.
לא תהיה יותר לבד."
(מתוך "געגוע", עמיר בניון)
שולחת חיבוק,
ס.
ע"ג גוזלים בחאקי.
נסקו אל השמים שתי ציפורי ענק,
בהמיית כנפן פלחו את הדממה,
נושאות אל שמי מרום בבטחת גופן
גוזלים בחאקי.
שלווים ובטוחים,
ברחם המתכת חשו מוגנים,
המריאו אל- על בגופם,
אל הרקיע בנשמתם, בחלומם, גוזלים בחאקי.
עד כי לפתע פני הרקיע קטנו
ושתי ציפורי ענק בכנפיהן חבטו זו זו,
פרכסו, סובבו, חגו ועגו,
וברחמן ע"ג גוזלים בחאקי.
ומצווחת האין ומשתיקת הריק
נותרו רק רסיסים שברי הציפורים,
קרעי התרמילים נמוגו,
נמסו בתופת חיוכים
וחלומות של גוזלים בחאקי.
יום שלישי 25 ספטמבר -2012
ערב יום כיפורים
בלילה ההוא
שמואל אגבר*
איש עם שק על ראשו, אישה בחולצה מכופתרת, דמויות בבגדי חקי ירוק, איש עם חלוק לבן וסטטוסקופ על צווארו, הרבה תנועה של אנשים ואני בליל חורף עם ירח מלא בביתי, שבמושבה גן יבנה. סיפור חיים אמיתי על הלילה ההוא.
בלילה ההוא, כשמעתי דפיקות על הדלת הכבדה בכניסה לביתי, קפאו רגלי. ליבי נדם. גופי כאב ורעד כחולה במחלת הפרקינסון. באותו לילה כמעט נתלשתי מהעולם.
באותו לילה, התפתלתי והתגלגלתי במיטה כאילו התחילה רעידת אדמה על העולם. הורדתי את רגלי על הרצפה הקרה. חשתי את הקור עובר בכול חלקי גופי. גופי קפא.
מבעד לחלון הקטן בחדר השינה הפונה לכיוון רחוב יקותיאל אדם, נראו אורות רבים של כלי רכב גדולים. הרחוב המה באדם. נשמעו צפירות וקולות של אנשים המנסים לא להרים את קולם. התנחמתי בכך שזה לא אורות כחולים ואדומים (צ'קלקה) של רכבי משטרה, מכבי אש או אמבולנס הצלה.
כלי הרכב עצרו בסמיכות לבית מספר 22, והקיאו מתוכם עוד ועוד אנשים אל המדרכה המורכבת מאבנים משתלבות. בחילה אחזה בי. פחדתי. הערפל הכבד הוסיף עוד נדבך לדרמה שתתחולל בעוד דקות.
מישהו הצועד על המדרכה פגש בצעירה שבבנותיי ושאל בשקט מטובל בצער: "כאן גרה משפחה"?. "אבא, כבר לא עושה מילואים!" השיבה היא לו בקול רם וברור. פתאום, הבינה היא כי כל המולה שמסביב בלילה הזה, לא מתקיימת בזכות אבא שלא עושה יותר מילואים, אלה בגלל אחיה הבוגר שכן עושה מילואים.
המדרכה נעשתה צרה, חבורת קצין העיר ניסתה לחצות בדרך מהירה אל דלת הבית הכבדה. השיירה עברה ועמדה. קול צעקה קרע ופילח את השקט הדומם, שהשתלט בסביבת הבית "מה קרה לרותם שלנו"….
קצין העיר, הקיש על הדלת, את דפיקת הקוד שלו, לא אשכח את הדפיקות עד ליומי האחרון. ניסינו לרדת מהמיטה. הכול קפא. הגוף לא נישמע להנחיות והוראות. הזמן קפא מלכת. לא מצאתי מנוחה. חשתי את דפיקות ליבה של רעיתי. דפיקות לב שלא ידעתי פעם. דפיקות שמספרות על אסון הקרב ובא. ניסיתי לחבק אותה. ידי קפאו. פי נדם. הרגשתי מת.
קצין העיר דיווח לקונית: "בלילה הזה, נערך אימון חטיבת שריון "עוצבת הברזל", הייתה תאונת אימונים. רותם נהרג. מחר בבוקר נארגן את טכס ההלוויה".
צעקתי אליהם: "מה השתגעתם היום הוא ראש השנה הסינית, שנת הארנב. רותם לא יוכל להשתתף במסיבות של האנשים העם אותו הוא כל כך אהב".
רחש קל, מישהו הסיר מעלי את בגדי השינה ויד נעלמה הלבישה אותי בבגדי אבלות. הרחש היה לחישה. הרמתי את ראשי ושמעתי את חילופי הדברים בין אנשי הצבא והרפואה. חסר נשימה, כוח כדי להבין את המילים והמשפטים התקיפים הבנתי כי כדי להתעלות צריך לתפוס במעלה החיים. במשך שבוע ימים שקצין העיר ליווה אותנו, הבנתי כי הדובר אינו תקיף, רק במשפטיו התקיפים הוא יובלנו לדרך חיים חדשה.
הנחתי לעצמי להתקדם במהירות רבה, לסמן לי מספר מטרות ולפני כל נקודת מפגש להתרומם כמה שיותר גבוה. באם לא הצלחתי ניסתי לאחר מכן להתרומם עוד ועוד.
בלילה ההוא, הלילה האחרון, נדדה שנתי כי גופי הגדול צר היה מלהכיל את השקט, והשכול ששרר בכול.
בית האבן שלנו, עם גג הרעפים האדום שינה פתאום צבעו לאפור מטפורי. אשתי, בנותיי שלפני שעות הרעישו עולמות, הפחידו אותי בדממה הצורמת שבקעה מהם.
נשבעתי לא עוד. בלילה ההוא צעדנו לדרך ארוכה בלי לדעת לאן….
רותם אגבר (27), נהרג ב- 15 בפברואר 1999, בעת תרגיל אימונים של חטיבת שריון "עוצבת הברזל" חטיבה 401.
איך חוגגים יום הולדת לילד שאיננו איתנו?
שמואל אגבר
קצת לפני תאריך חגיגית יום ההולדת של ילדך שלך מתחילים הפנטוזים. אנחנו ההורים והאחיות והנכדים בדרך כלל מתרגשים, התרגשות על פניה הינה חיובית של הכנות וקניות אין סופיות.
איזו עוגה לאפות? האם צריך להדליק נרות?
אילו מתנות לקנות?
איזו ארוחה נכין?
מי יהיו האורחים? סבים וסבתות, דודים ודודות, בקיצור כל המשפחה המורחבת.
בני רותם, היה אמור לחגוג היום ה-1 בדצמבר, את יום הולדתו ה- 41, אך לנצח יישאר צעיר בן 27 וחצי.
רותם יצא למילואים (שמ"פ), התקיים אימון חטיבת שריון 401 "עוצבת הברזל". "תקלה" התרחשה באימון ורותם לא חזר הביתה.
כאב שכול גם אצלי המתח עולה, איך אתמודד עם היום הזה שהיה אמור להיות אחד הימים המאושרים בחיי, ומשאיר אותי כל פעם שותק, כאוב, מאובן ומשותק כמעט.
אז נכון, כבר לא חוגגים, אבל מכנסים את המשפחה, כולם יודעים ומציינים את התאריך בתוכם. מנסים לחשוב שנעבור יום זה כיום רגיל, אבל התכונה, הלבטים והפנים העצובות של כולם, טון הדיבור השקט, ומנגינות הבוקעות מהרדיו, מסבירות כי היום הוא לא יום כתמול שלשום. לפני עומדות הרבה חששות המבהירים לי כי אין סיכוי שהמשפחה תצליח לעבור אותו כמו יום שיגרתי.
לקראת יום ההולדת של רותם, קנינו זרי נוריות (פרח שמעוד אהב) לחדרו, הדלקנו נרות ריחניים אחדים, במשתלה קנינו מספר פרחי עונה שנשתלו באדניות סביב קברו בחלקה הצבאית בגן יבנה.
אבל איך חוגגים יום הולדת?. איזו מתנה קונים לילד שהיה אמור להיות כבר בוגר ויישאר תמיד צעיר לנצח?
איך חוגגים לבן שכל הזמן הוא איתך, רק ביום ההולדת הוא איננו…איתך.?
מטחי גראדים, רעמים וברקים
שמואל אגבר
ספגנו טילים קצרי טווח, גראדים לטווח ארוך שהיו מונחים ממשגרים הממוקמים בתוך מגורי האוכלוסייה האזרחית.
מבצע "עמוד ענן", שנערך במשך כ-8 ימי לחימה, הצליחו ארגון החמאס, ג'יברל ועוד ארגונים קטנים שאינם סרים למרות משטרו של הנייה להפגיז למעלה אלף וחמש מאות טילים.
כתרופה למכה הזו באה מ"כיפת ברזל" המערכת הצברית שכולה על טהרת הפיתוח הישראלי. מערכת הגנה מרחבית,שנתנה מענה הולם כשיירטה למעלה מ-90 אחוז מעוצמת האש שנחתה על ישובי עוטף עזה והדרום (40 ק"מ) וגם על מבואות ירושלים, תל אביב וראשל"צ.
עד יום חמישי, חיילי צהל המתינו בסובלנות לקבל ההוראה לכניסה ללוחמה בעיר עזה. ההודעה לכיבוש העיר בוששה להגיע בזכות התנהלות מגעים, משאים ומתנים של הצוות המדיני עם מדינות שכנות, מיצרים החדשה ומדינות תומכות כארה"ב ואירופה.
דובר צה"ל הודיע לעם ישראל כי המבצע הסתיים וכוחותינו ישובו הביתה למשפחותיהם בהקדם.
יום חמישי בלילה, החזאי תורן הודיע כי ירעמו הרעמים ללא הפסקה.
היום נמלא ליבי שמחה לרעמי הבומים התכופים שפרקו מצפון ועד דרום, גשמי ברכה.
ובמרכז המושבה גן יבנה, שרק אתמול השתוללו הצופרים לירידה לממדים וזכתה בכמה נפילות טילים נשמעת פתאום צפירה עולה-יורדת, אורות של אדום וכחול מנצנצים (צ'קלקה), טס שם אמבולנס מקומי עם יולדת…יש חיים חדשים.
שבת שלום
23 נובמבר 2012
שמואל ידידי החדש והיקר,
קלנדרית ועל ציר הזמן אנו כמעט ולא מכירים
אולם קיימת בי הרגשה פנימית שאנו מכירים זה זמן רב.
קריאת האתר, ההקדשות והשירים על רותם שלך ושל משפחתך
גרמו לי להתרגשות רבה ותחושה של החמצה עבורך.
מאחל לך ולמשפחתך,
שבת שלום, חג שמח ושנה טובה
דודי
השמים שחורים וקודרים
שמואל אגבר
מטוס לוקח אותי גבוה לשחקים
תר שם בינות העננים השחורים.
מחפש נשים ואנשים בשלל צבעים
מוצא מלאכיות ומלאכים בלבנים.
משקיף מלמעלה אל הים הכחול,
וצופה על העמק המוריק בירוק.
מרים את עיניי גבוה אל ההר,
ומרגיש את חודו החד כתער.
משמים יכול לראות את הים הכחול,
ובעומקו להבחין בדג המינסטרול.
במים צומחים צמחים בשלל צבעי הקשת,
והדייגים זרקו חכה ופרשו גם רשת.
השמש מקרינה בחומה ובצבעה הצהוב,
החוף מלא ילדים בחופשה משחקים בחול הזהוב.
השמים הפכו שוב לשחורים וקודרים,
וגשם יורד כדמעות של הורים….
רותם על ענן בשמים
יום השואה ויום הזכרון לחללי צה"ל ופעולות האיבה הוא רק הזדמנות אחת מני רבות בה נתקלים נכדינו בחלקים בעצובים והלא נעימים של החיים.
עבור הורים לילדים קטנים הקושי בימים אלו נובע מכך שהם אינם יודעים כיצד להסביר לילדיהם את הפירוט על תאונת האימונים ומה שארע לדודם בעת שרות מילואים.
…
אך לפני שאנסה להסביר ב"תכל'ס" חשוב לכולנו להבין כי החינוך בבית, בגנים ובבית הספר אינו ממוקד בהכנה רק לימים עצובים אלה. החינוך חייב לכלול את כל מה שמתרחש בין נכדי והוריהם, לאורך כל ימות השנה ובמיוחד בחגים ובימי האזכרה, שהם שעות לחוצות ומהולות בעצב.
איך תסביר לילד, שכאן בבית העלמין, החלקה הצבאית הפכה להיות ביתו החדש של דודו האהוב?
איך תסביר לילד, שצריך לעמוד דום ולא לדבר בזמן הדלקת אבוקת הזיכרון, בכיכר העיר לזכר דודו?
איך אוכל להסביר לנכדי הרכים, שדודם רותם עלה ביום בהיר אחד לשמים והוא שט על ענן, יחד עם עוזי חיטמן ואחרים?
איך אסביר?…….
GadiV@ruppin.ac.il
To: egbar4@hotmail.com; havajona@yahoo.com
Subject: RE: יום הזכרון
Date: Wed, 25 Apr 2012 13:32:19 +0000
חיה ושמוליק היקרים
ברגע זה חזרנו מהאזכרה בהר הטייסים, כמו בכל שנה מאד מרגש, אתמול היינו בתל נוף בטייסת ובטקס בבסיס.
אלה ימים לא קלים ואני חייב לשתף אותכם אהובי ולומר שככל שנוקפות השנים אני יותר כואב ובוכה על האובדן.
הנחמה היחידה היא הילדים והנכדים שמעבירים אותי לעולם אחר, עולם תמים של סיפורי אגדות
נאחל לכולנו רק בריאות ואושר ורוב נחת
באהבה רבה,
גדי
והרותם היה מלבין.
מילים: נתן יונתן
לחן: שפי ישי
והרותם היה מלבין והולך לאיטו לאורך הדרך
תל אביב עטופה ערפל, ירושלים רחוקה
מישהו אולי לא יגיע לסוף החורף הזה, לשומקום.
דם הולך ודם בא והארץ לעולם עומדת.
אתמול נורתה בליבה צלמת אחת יפת תואר
שחמדה זהב דיונות ופריחה אצילה של
שקנאים משמורת הטבע של מעגן מיכאל,
איך שהיא מבריחה במעופה עננים ומפזרת
להקת עמודי חשמל במסעה אל סעודת הקודש
החורפית בברכת הדגים הרדומה.
לא לכך התכונתי מלכתחילה, שיוטה זו נרשמה
בראשית החורף, ניצנים ראשונים של כפור פקעו האויר.
הירוק הימי של הרותם התנשב גלים גלים
ברוח החופית, רציתי להשאיר אחרי בצוק העיתים
וידוי קצר על אהבת רותם ועל הצורך
בכתיבת שירים. חשבתי שיופי יוכל להגן עלינו
ועל הילדים מאש ומקרח
שאותה כסיפה עדינה של פרח לאורך הדרך
והארץ האחת שנשארה
ורותם חולות מדברי ויופי הנורא, חשבתי.
בראשית – חיה אגבר
פברואר 2006
בראשית היו
אור
ותום
היית אתה.
ותדשא הארץ דשא
הנחלים מלאו שירה,
והיה גן עדן
אם וילדה.
והיו סוף
הובו ובוהו,
חושך,
כאב
וכפור
ואין אור.
גורשנו מגן עדן.
אני לא זוכר מתי בפעם הראשונה רותם הצyרף לנגמש מודיעין 23 ב אני זוכר את רותם כבחור גבוה שקט ובעיקר ביישן.אני זוכר את רותם כבחור רציני אחראי ומבצע כל תפקיד שהוטל עליו.אני זוכר את רותם מכין לעצו מרק ממנה חמה עם גזיה שהביא מביתו .אני זוכר את רותם מאזין לרדיו הקטן לחדשות .אני זוכר את רותם במילואים האחרונים נפתח ומספר לחברים בנגמש כיצד הוא עוזר לפועלים שהגיעו מסין לעבוד בארצנו.אני זוכר את רותם שר בקשר הפנימי שר שיר בסינית.אני זוכר שהיתה לי דלקת עיניים אני שחיפשתי חייל רציני שיחליף אותי בתפקיד מוביל נגמש ובחרתי ברותם אני זוכר שיום לפני עליתי ברשת המבצעית ודיווחתי על כך ששיירת הנגמשים לא מסודת והורידו אותי מהקשר אני זוכר את המכה הראשונה ואחריה השניה ואז שקט ולאחר מכן .
אני זוכר שפגשתי את שמואל חיה סיון מעין ומור וסיפרתי להם על הרגעים האחרנים בחייו ומותו אני זוכר שביקשו שנהיה בקשר ונבוא לבית עלמין ביום הזיכרון אני זוכר שהבטחתי ועד היום מקיים וזוכר וזוכר וזוכר….
את רותם ז"ל לא הכרתי אישית שהוא נהרג אני הייתי בת 19 והוא היה גדול ממני, אני אז הייתי חיילת ששירתה בשירות סדיר גדוד 46 חטיבה 401 ..היה זה מוקדם בבוקר בשעה 5 בבוקר בערך העירו את כול הבנות של הגדוד אמרו לנו לעלות על מדי א' לא הסבירו לאן הולכים ואז בדרך אמרו שבלילה היה תרגיל של טנקים וחייל אחד מהגדוד נהרג …הגענו לחטיבה בירושלים והתחלנו בחזרות ותפקידי היה להניח את הזר על קברו…עדיין לא עיכלנו את המצב…כול הדרך עוד חיילים דיברו באוטובוס…הגענו לתל השומר שם עצר האוטובוס ויצא רכב צבאי ואז בנסיעה איטית מתל השומר לבית העלמין בגן יבנה דממה כולם היו בשקט….הגענו לבית העלמין כבר בשער זה הכה בי לא יכלתי להפסיק לבכות ….באו קצינים בדרגות גבוהות ואמרו לי חיילת עם את לא מסוגלת מישהו אחר יניח את הזר ….סירבתי והתעקשתי אני להניח….בהספדים שמעתי את אמא של רותם מסבירה למה בחרו לקרוא לו דווקא בשם זה….לא היה אחד בקהל שלא בכה….זו ההלוויה הכי קשה שהייתי בה בימי חיי….לא הכרתי את רותם אישית אבל הייתי ביום בו הוא נקבר ואני מרגישה שאני איכשהו קרובה אליו….אני בת 32 עברו הרבה שנים והזיכרון מאותו יום נשאר טרי…יהיה זכרו ברוך .
מיטל שלום,
תתקשרי אלינו 088574004
שמואל
From: miclyn@netvision.net.il
To: egbar4@hotmail.com
Subject: RE: ברכה לפסח
Date: Sun, 22 Apr 2012 22:23:43 +0300
לשמואל וחיה היקרים,
אנו צריכים להשלים עם העובדה הקשה שלא לכל דבר אנו מוצאים הסבר וטוב שילדינו ונכדינו יתרגלו לכך. השכול מוכר לנו מקרוב: אני הייתי זה שנאלץ להודיע להורי אשתי ולאשתי יהודית על נפילת בנם, אחיה, במלחמת ששת הימים. זה לא היה קל וגם אני נותרתי ללא הסברים. אז לא היו עוד הסדרים התקניים של "קצין חללים", משלחת מקצין העיר עם פסיכולוג ורופא או מה; התמודדנו עם השכול לבד. הידיעה הגיעה אלי מאחי שהיה מפקד הצנזורה באותה עת והוא קיבל לידיו את רשימת החללים היומית. הבן של חברי הקרוב ביותר מצא את מותו ממש באותן הנסיבות כמו רותם, בהתהפך נגמ"ש ששב מלבנון. אין הסברים. אנו חייבים להמשיך עם החיים, ליהנות מילדינו ומנכדינו (לפני 11 יום נולד לנו הששי). הכאב לא מש מלבנו, מקומו שמור אי שם בתא, לעולם, אך אסור שדפנות תא זה תיפרצנה אל אותם התאים השומרים על שמחות חיינו, על שטף עיסוקינו ושגרת קיומנו. ברכות חמות, איחולים מקרב לב וחג עצמאות שמח (בכל זאת): יהודית ומיקי יונש
Date: Tue, 24 Apr 2012 10:17:01 +0300
Subject: Re:
From: tzipi.eshet@gmail.com
To: egbar4@hotmail.com
שמואל וחיה שלום
קראתי באתר לזכר רותם מייד ככשלחת לי הקישור. האתר משתבח והולך עם הזמן. השיר המלווה מדהים ומתאים.
הבוקר מצאתי את עצמי בלי משים חוזרת לאתר. לא במקרה כנראה.
חושבת עליכם גם ביום הקשה הזה.
יהי ברוך זכרו של רותם.
ציפי
Date: Sun, 22 Apr 2012 15:31:46 +0300
Subject: Re: רותם על ענן
From: dkdhol@gmail.com
To: egbar4@hotmail.com
שמיל, ידידי הטוב
אכן אין דרך להסביר לנכדים הקטנים. אולי יש דרכים לספר להם על דוד רותם אותו לא הכירו ולא יכירו לעולם, אבל אין דרך להסביר.
למה? כי הסבר הוא לא רק דרך להציג נתונים עובדתיים, אלא יש בו גם הצדקה כלשהי. ולעזאזל, איזו הצדקה יש בהליכתו לבלי שוב של רותם. איזו הצדקה?! אפשר לזעוק עד השמים ולא תתקבל שום הצדקה.
כל מה שיש וזה מה שאולי ניתן לספר לנכדים, הוא שרותם איננו עוד איתנו, הוא מגוייס! הוא ממשיך להיות מגוייס באוגדת הבנים היקרים שלנו שנחים עתה במרומים.
הנכדים יצמחו על מצע הזיכרונות החמים ולאור הסיפורים על רותם ועל פעליו, אבל אי אפשר להסביר.
אי אפשרלהסביר לא רק לילדים עוּלי ימים אלא גם לאנשים כמונו שכתפנו כבר שחה מעוֹל שנותינו. גם אנחנו לא מסוגלים להבין, למה רותם ושאר נערי החמד האלה נטשו אותנו פה. ואנחנו הרי כל כך מחשיבים את חוכמתנו ואתעושר נסיון חיינו, אבל אנחנו לא מסוגלים להבין דבר כזה קטן.
שאלת ה"למה" תמשיך לרחף מעל ראשנו כלהט החרב המתהפכת עד יומנו האחרון.
שמיל היקר, תהנו מילדיכם ומנכדיכם בכל יכולתכם.
הסבר אין, אבל המשך יש ויש!
דוד הוליץ
From: mazkeret@netvision.net.il
Subject: Re: ברכה לפסח
Date: Sun, 22 Apr 2012 11:46:39 +0300
To: egbar4@hotmail.com
חברי הטוב,
אין הסבר ואין מזור וגם הזמן לא מרפא. התברכת במשפחה לתפארת.
צריך להיות חזקים ולהמשיך כפי שאתם עושים.
אני מכיר מקרוב את השכול. במשפחתי בן דוד נפל
בלבנון ודוד נפל במלחמת השחרור.
חושב עליכם לעיתים מזומנות ובמיוחד בתקופה זו.
שלך,
אביגדור
——————————————————————————–
From: Michal rubin [mailto:michal@nextwave.co.il]
Sent: Wednesday, April 04, 2012 1:10 PM
To: Egbar Shmuel
Subject: זר נוריות לבני
שמואל וחיה היקרים,
בין המילים התאורים והשירים יכלתי לרגע לראות את התמונה החיה של שדה הנוריות הפורחות,
את הצבעים הריחות השימחה, האהבה הענקית, האינטימיות האין סופית ואת רותם.
דמותו של רותם חיה וקיימת בין כל אות ומילה בין פיסקה ונקודה בין הרווחים הכי קטנים ובין
הלבן של הדפים.
חיה היקרה, אם מופלאה אך הצלחת ברגישות אין קץ מתהומות הכאב להכניס אל הלב חבר
חדש שאף פעם לא הכרתי ועכשיו הוא גם איתי לעד.
ובאופן מפתיע ולא יאמן תאריך הלידה העיברי שלי יג' בכיסלו תשל"א.
חג שמח,
מיכל רובין
אזכרה לרותם – 13 שנה בלעדיו
9 הודעות|0 לא נקראו|הצג הכלהסתר הכל05:43 Amit Nevoאל שמואל אגבר
מאת: Amit Nevo (nevoamit@yahoo.co.uk)
נשלח: יום שישי 17 פברואר 2012 05:43:04
אל: שמואל אגבר (egbar4@hotmail.com)
Dear Shmuel, Haya, Sivan, Mayan, Mor and all the little ones…
with you today, on the other side of the world
Lighting a candle with you
all my Love, Nevo
Nevo Amit
Clear, informative, smilpe. Could I send you some e-hugs?
From: kerenyb@yahoo.com
Date: Sun, 30 Oct 2011 15:35:51 -0400
To: egbar4@hotmail.com
שמואל,
אנחנו מתים עליך , באמת!
איזה שיר מרגש, אתה כשירון מבוזבז שמואל
ביום כיפור שיחקתי עם רוי ויונתן מונופול ורמי קוביות והם שאלו אותי ממי למדתי לשחק וסיפרתי להם איך הייתי בקיץ מגיעה ל״קיטנת אגבר״ שבגן יבנה ושם רותם עשה לנו מרתונים של משחקי קופסא. ממש זוכרת את זה ואת הסבלנות שלו.
נשארו לי ממנו הרבה זכרונות יפים
יוסי ואני הצטערנו לשמוע על מור אבל יש לך בת חזקה ויפה שתתגבר על המכשול ותצא ממנו מחוזקת ותמצא זוגיות בריאה.
נשיקות לך ולחיה
קרן
יקירינו
זהו ערב יום הכיפורים, זוכרים את הנופלים.. האוירה סביב גורמת להתבוננות יותר ממוקדת בעבר בהווה(מה זה הווה) ובעתיד…
קראתי שוב משירי "זר נוריות" של חייל'ה וסיפורים של שמואל ותגובות האנשים.
העוצמה בשיר בו חייל'ה אומרת לעצמה ולנו שהחיים (שזה הרי העתיד) – חזקיםמאיתנ וודורשים שנמשיך.
זאת היא האמת הצרופה ולכן אני מרשה לעצמי ב"עדינות של פרפר ובנחישות של מבצר" לבקש סליחה על הזמן המועט שאנו מקדישים לזולתנו ולבקש מעצמי ומכולנו לעשות את הנכון והחשוב באמת בעתיד- הושטת היד התומכת לסביבתנו.
אני מצרף את אחד משירי ב"אופטימיות תומכת" ומאחל לידידים ובני משפחה לראות את האור.
תודה על ההזדמנות שניתנה לי לעשות הפסקה חשובה זאת במירוץ החיים בזכות האתר העוצמתי וומרגש לזכרו של רותם.
הנה שיר קצר:
העוצמה בהבנה של מושג הזמן היא כמו עדות על הנעלם
הכול בסוף נופל, נשמט
האבק נשטף לים.
העוצמה שבכאב – מתרככת עם הזמן
לאט, לאט הכול הולך ונעלם.
שכחה כמו זיכרון
הופכים לחלק ממהות.
מתרככת תחושת האסון
וכמו נוצרת מציאות.
צביקה אמיתי
שמואל וחיה יקרים,
הקמתם אתר לתפארת. מעיון בתכניו, כה מתחדד הכאב שאבד בחור כארז, אשר היה משכמו ומעלה- מבחינה אנטלקטואלית וערכית גם יחד !
חיה המופלאה: לאורם של השירים המפעימים והמרגשים ב "זר נוריות" צומחים תלמידיי.
שמואל המדהים: הדברים שכתבת, על מספר מקרי מוות שהותירו רישומם בך, בינהם מותו של נפתלי המקסים שכה אהבך, חושפים את המעמקים אליהם רגישותך האנושית מגעת. לכתו של בנך האהוב, לו היית כה קשור בכל נימי נפשך, שמטה את הקרקע תחת ימת רגישותך, והותירה אותה אובדת בתהומות , מתרוממת , צפה ומציפה את כל הווייתך.
ראיתי את נכדיכם המתוקים. בכל אחד ואחת מהם יש משהו של רותם: רעננות וסקרנות , תום ותבונה.
מי ייתן ואתה וחיה לא רק תלוו את צמיחתם- אלא תהוו חלק פעיל, חי ויוצר בצמיחתם הפלאית אל על.
אוהבים,
שילה ושלמה כהן
שמואל חברי היקר,
אתר הנצחה מושקע, מקיף, אותנטי, חם, מדהים ושורף עד כאב.
אני מנסה לקרוא ולא מצליח לסיים לקרוא את הכתוב.
המילים שאתה כותב חותכות את הבשר ואת הנשמה.
אני יודע שאין מילים של נחמה ושהכאב שלכם הוא עצום. רוצה להושיט לך יד ולא יודע מה להציע. האמת שאני אפילו לא יודע מה להגיד.
רותם – יהי זכרך ברוך!
4 סיפורים – מת, נהרג ונרצח זה אותו דבר?
שמואל אגבר
סיפור ראשון
הגעתי השבוע הבייתה אחרי שסיימתי את יום העבודה, לחצתי על השלט האוטומטי והשער החשמלי נפתח לרווחה, ממתין להיכנס עם הרכב.
הוא שכב על המדרכה. נגשתי ולחשתי בשמו "נפתלי", לא הייתה כל תגובה. חגגנו לפינצ'ר הזקן, לא מכבר את יום הולדתו ה-16, מפאת גילו המופלג והמבוגר, הייתי בטוח כי הכלב ישן שינה עמוקה.
נגעתי בו קלות, הוא לא זז. ידעתי על פי תחושת לב, כי כלבנו האהוב מת. לאחרונה כהו עיניו, הם היו עצובות, רצה להיפרד. לא היו לו מילים…. הוא נראה כסובל ולא היה לנו מזור למחלתו/זקנתו.
עיניי דמעו, דמעות ירדו על לחיי. התפללתי לאלוהי הכלבים, שייתן מנוחה נכונה לכלבנו האהוב. רציתי אותו קרוב אלינו. חפרתי לו בור, הנחתי אותו בתוך המיטה שלו. ערמתי עליו תלולית עפר. קברתי אותו בפינת החמד שלנו, בבוסתן שבקרבת עץ הזית.
—————————————–
סיפור שני
לפני למעלה מ-55 שנה, כשהייתי ילד, גרנו ברמת הטייסים (לזכרם של 3 הטייסים שנפלו), בתל אביב. אימא שלחה אותי לקנות מחברת כתיבה, בחנות של גברת "כתבן" ברחוב חבצלת. באותם הימים המצב הכלכלי היה קשה ואנשים חייבים היו להתפרנס. פתחו חנות שבמשך שעות היום הייתה לשרות הקונים ובערב חזרה החנות והוסבה מחדש להיות חלק מביתם.
על המדרכה בכניסה לחנות, שכב אדם, נשמעו צעקות מבוכה מהשכנים מכול הקומות. "תביאו שמיכה לכסות אותו", "תזמינו אמבולנס מגן דוד".
צפירות רמות עולות ויורדות של צופרים, העירו את תושבי הסביבה והשכונה השקטה של עולים שנקלטו בארץ לאחר הפרעות באירופה בשואה.
המלאכים בלבן ירדו מהאמבולנס, הגיעו עם ציוד החייאה ואלונקה. הרופא נגע בעורק הראשי שבצווארו של האיש הוא שכב שם בלי תנועה. הוא קבע: "להביא סדין לבן, לכסות את האיש". רבים מהשכנים המתגודדים לא הבינו את משמעות הדברים שנאמרו, אך לפי אישתו של המנוח, שבכתה חרישית, והנסיעה האיטית והשקטה של האמבולנס הבנו כולנו כי האיש נפטר.
—————————————-
סיפור שלישי
חווית האובדן.המוות ליוותה אותי לאורך שנים רבות. הדברים הלא כל כך ברורים של הורי, והסיפורים שלהם אודות תלאותיהם באירופה בזמן מלחמת העולם השנייה, קבעו את דפוסי חיי בהמשך. וניתבו את דרכי בהמשך כדור שני ליוצאי השואה.
הפנמתי את הירצחו של סבי שמואל, שנשא בתואר, הנרצח הראשון בעיירת "קובל", בחבל ווהלין שבאוקראינה. כמעט כל משפחתו של אבי הוכחדו והושמדו על ידי הצורר הנאצי, אמו, אחיו ואחיותיו נקברו כולם בקבר אחים בעמק ההריגה ש"בבכובה". בקבר אחים זה נקברו כ- 3000 יהודים שכול פשעם היה אמונתם באלוהים והיותם בני העם היהודי.
מצד אימי היה הקושי של ההתמודדות בהבאה לקבורה יהודית של סבתי. ברית המועצות של אז הייתה קרה ומושלגת. הטמפרטורה בחורף שנמדדה הייתה כ-42 מעלות קור, השלג שירד נערם והתנשא לגובה רב של מספר מטרים, האדמה קפאה. בעזרת חפירה בציפורנים ובעזרת כל כלי שהיה ברשות המשפחה הצליחו לקוברה בתוך השלג.
סיפור רביעי
רק ימלאו לי בקרוב 64 שנים, אך מרגיש כבר כמו בן 100. לא בוכה יותר, מקורות הדמע יבשו.
יש לי רגשות אשם נוראים. 30 שנה שימשתי כחובש בכיר וכחוג"ד (חובש גדודי). כשבני רותם נפגע בתאונת אימונים והיה זקוק לי, לא הייתי שם לידו.
אני כל כך מתגעגע לבן שלי. כשלקחו לי את הבן שלי – שיישרף מצידי אפילו הים.
החובה שלי עכשיו וגם תפילה אחת בלב, היא כלפי חיה אשתי ושלושת בנותיי סיוון, מעין ומור, חתני יובל ומשה וארבעת נכדי ליאור, שחר, עדי וזיו רק להחזיק מעמד ולא להישבר.
טס בשמים, הרחק וגבוה מכאן, מחפש ביינות לעננים השחורים והלבנים, הגדו לים והקטנים את רותם שלי.
יש לי תקווה למוצאו בשמים. גבוה, גבוה ביינות לעננים.
יש שוני בין להיות ולחיות בשמים או לחילופין בארץ (תרתי משמע). השמים שלנו עדיין "נקיים" והארץ שלנו כבר מלאה בחידלונות, התמכרות צעירים לטיפה המרה, יחסים בתוך המשפחה, וועדות חקירה של בכירים, קריסות של חברות, התמוטטויות ונפילות כלכליות ואחרות….
לקחו לי את הנשמה,
לקחו לי את הכפרה שלי,
לקחו את היקר והקרוב ביותר אלי.
לקחו את טעם החיים,
בלעדי רותם אין בשביל מה לחיות.
להתעורר מאוד מוקדם לבוקר חדש ולסבול,
ללכת לישון יחד עם הציפורים לתוך לילה של סיוטים.
לנסות לחלום על רותם שלי וגם לא להצליח.
עם כל זאת, אני חייב להתחשב וגם נאלץ לחשוב על הצער, שיגרם למעגלי הסובבים אותי, למשפחה הקרובה העוטפת אותי. עלי לחשוב ולהפנים, באם אקום ללא תקווה וללא יכולת לתפקד כהלכה. האם אקום לעולם של הזיות ולא של עשייה?, האם לקום לעולם של ערפלים ולא של מעשים. כמה נורא המחשבה הזו. אני חייב לחשוב אחרת!!!.
אני כבר כמעט בן 64, עולמי שלי חרב עלי. לא לוקח כדורי הרגעה, לא לוקח כדורי שינה. אין לי כבר יותר דמעות, המקורות יבשו.
תוך כדי מחשבות, מסתובב בסלון של הבית הדו קומתי, במקום מגורי, שבמושבה גן יבנה. מתבונן בתמונות הנוף המרהיבות התלויות על הקירות, שרותם הביא עמו מתקופת לימודיו באוניברסיטת בייג'ין, שבסין. מסתובב וחושב. בן נהדר, שהביא רק שימחה אינסופית הביתה. חושב על שושלת בית "אגבר – ברזון", שנגדעה בחלקיק של שנייה בשל תאונת אימונים בלתי מחויבת המציאות.
כמו באלבום תמונות, רצות להם תמונותיו של רותם, בימיו האחרו נים, שבשרות המילואים. רותם, מנווט בתרגיל אחד באפלה. התרגיל מופסק בגלל תנאי מזג האוויר. כך מסרה וועדת החקירה. למחרת בלילה לאור ירח של יום שני ה-15 בחודש פברואר שנת 1999, מתקיים התרגיל על "רטוב", תרגיל על אמת. רותם מוביל שוב את הנגמ"ש. "עצור" הוא צעק בכל כוחו, אך הנהג המשיך בנהיגה. הסוף כבר היה ידוע. לרופא לו נותר אלה לקבוע כי, רותם, מצא את מותו.
אי אפשר לברוח מהתמונות, מהאירועים. לאחר זמן, המוח לומד להגן על עצמו ומוריד את המינון, מערפל ומטשטש את התמונות. נדמה כאילו אתה בסרט אימה. כאילו החיים האלה לא שלך.
אחרי כל יום שעובר, כל חודש, כל שנה שחולפת, המוח מרפה קצת מתמונות הזוועה המתארות את נפילתו של רותם. אז מגיעים ימי החגים, ראש השנה וסוכות, פסח ושבועות, יום הזיכרון ויום העצמאות, יום החיל ויום החטיבה, יום ההולדת ויום השנה. שוב התמונות עולות וצפות. כבר אי אפשר יותר. הדיכאון הוא עמוק. ואז שוב באה לה ההקלה עד לפעם הבאה.
אני מדבר על "בנו" שלי שם החיבה של רותם שלי. אני מדבר בלשון הווה, כאילו בעוד שנייה הוא יחזור מהעובדים הזרים – הסינים שלו. יספר כעובד סוציאלי על מצוקת הד יור, על היחס המשפיל לו הם זוכים מהקבלנים ומהמושבניקים. ישאל: "אמא, אול י יש משהו לקחת לסינים". לא ניתן לדבר עליו בלשון עבר, למרות, שמידי פעם מנסה אני להיות מדויק בזמנים ולדבר על בן, שלעולם לא נתראה עוד.
לאבד את סבא שלמה (אבא של חיה) זה כמו לקבל סכין בלב, ואני כל כך מתגעגע אליו. אך לאבד בן זה תהום. בתחילה חשבתי איך ומתי אפסיק לצלול, ליפול, להידרדר לתהום. כמה עמוק זה יכול להיות? ניסיתי הכול. טיפולים פסיכולוגיים, שיחות, פגישות, קבוצת תמיכה, חברויות חדשות עם הורים שכולים. ניסיתי וגם הצלחתי.
ביום שני, ב- 15 בפברואר 1999 (ערב ראש השנה, שנה חדשה בסין – המכונה כשנת הארנב), שעון החיים שלי נעצר. כמעט 11:00 בלילה. החבורה המופלאה של קצין העיר רחובות הגיעה לבשר את דבר נפילתו של רותם. "הנגמ"ש התהפך ורותם מצא את מותו! תאונת אימונים מוזרה". הוקמה וועדת חקירה.
הראש שלי מחשבות, מה היה קורה באם רותם היה נשאר בסין ולא היה יוצא למילואים?. מה היה קורה אילו היה עובד במפעל ביטחוני – באשדוד בפרויקט בעל עדיפות לאומית והיה במעמד של עובד מועדף?, אולי לא היה יוצא למילואים. מה היה קורה אילו לא היה מתנדב ומחליף את אחד החברה המילואימניקים בתפקיד, שהמיומנות שלו היי תה כל כך נמוכה?. מה היה קורה אילו הנהג היה שומע את קריאתו "עצור"?. מה היה קורה אילו "בנו" היה מצליח להיכנס לנגמ"ש בזמן? הראש מלא מחשבות: אילו ואילו…..
אנשים, חברים וגם אחרים כל הזמן אומרים לי: "יש לך 3 בנות" "יהיו לך הרבה נכדים בעזרת השם". אני מתפלל לזה, הדברים מתגשמים במהרה בימנו, אמן!! (יש לנו כבר 4 נכדים ליאור, שחר, עדי וזיו). אך, אני רוצה בכל מעודי גם את "בנו" שלי בחזרה שישוב אלי הביתה.
אנחנו כהורים עוברים הכשרות, הולכים לקורסי הכנה ללידה. אנחנו קוראים ולומדים, על איך בא ילד לעולם. אנחנו "בולעים" ספרים על תורה וחינוך ילדים. אנחנו לומדים, אנחנו מלמדים. אבל אף אחד בעולם, לא מכין אותנו לרגע מזעזע, שילדך שלך נהרג.
מה שמשגע אותי כל הזמן, שהתאונה ערכה כשניה אחת בגרף החיים שלנו ואחרי שניה זו כל חיינו ועולמנו חרב. החיים נראים מרוסקים ומנופצים כמו לאחר פצצת "נפלם" – (פצצה שהשתמשנו באימונים, בהפלה ממטוס קרב, ותכולתה חומר שריפה עם סולר, ואנחנו כרגמים היינו צריכים ליירט אותה).
כמו בסרט אימים, עולות וצפות תמונו ת מזעזעות, מתעוררים כל רגשות האשמה האפשריים של אבא המייסר את עצמו על ז ה שלו שמר על בנו אהובו מפני קציני ומפקדי הצבא החושבים, שיודעים הכול.
אני בוחר את מילותיי בקפידה רבה, יודע, שלפעמים זה בלתי אפשרי, אבל המחשבות עולות וצצות בלי תכנון מוקדם. המסקנה היחידה אחרי כמעט 12 שנים, היא התמודדות עם שכול ואובדן בלתי נתפס, היא שבמדינת ישראל של שנת 2011 בלתי ניתן להורה לשמור ולגונן על ילדו.
במדינה כמו שלנו, כל פוליטיקאי ואפילו מתחיל, רוצה הוא להיות זה, שמביא את הבשורה לשינוי פוליטי, או את הפתרון הצבאי של שני העמים.
רובנו טוענים, שזה בלתי נסבל, איך שהכול מתנהל! "זה לא יקרה שנית", מבטיחים הם לכולם. אך האמת טופחת על פנינו. שוב ושוב אותם תאונות האימונים. שוב ושוב אותם ההתפתלויות. שוב ושוב אותם הברבורים. מה, שמשתנה ומתחלף זאת לו הבמה והתפאורה אלה הם רק שמותיהם של הבנים הנופלים.
האנשים היחידים, שיכולים וגם רוצים להבין את הכאב הנורא שלי, הם רק מי שחוו את אובדן ונפילת בנם. האם הורה מעזה או מתל אביב, הורה מכפר ערבי או הורה מהקיבוץ אינם מרגישים את אותו צער ואת אותה תחושת אובדן?.
די כבר מתחושת החוסר אונים, די כבר מתחושת התסכול, והשכול, די כבר לצער וליגון ודי כבר לקטל ולהרג.
במערכות ומלחמות ישראל נותרו אנשים רבים נכים בגופם, אני נותרתי אחרי נפילתו של רותם, נכה בנפשי ונשמתי. גופי אמנם אינו מלא בצלקות וחבלות, גופי אינו מלא ברסיסי רימונים, אך מאידך הנשמה חבולה ופצועה. נשמה שאינה יכולה לעוף, היא קצוצת כנפיים.
עד היום וחלפו כבר כמעט 12 שנים, אין אני מבין איך הגוף מרפא את עצמו כל כך מהר וחוזר לתפקד כאילו כלום… והנשמה, נשמה מרוסקת ומנותצת לגמרי, ואני לא יודע אם ומתי היא תחזור לעצמה.
אני בסיום כתיבת הדברים, העיניים הלחלוחיות והדומעות ייבשו. אני מרגיש צורך, להסביר ולהבהיר כי, אלה הם דמעות "מיוחדות" של אבא וראש משפחה, שרוצה להמשיך ולהמשיך עד בלי די. עלי רק להפנים כי יש לי משפחה חזקה, תומכת ונהדרת.
שמיל, יקירי
קראתי בהתרגשות רבה את מכתבך על רותם. דבריך היוצאים מהלב והנכנסים ללב משתלבים בים הסיפורים ששמענו ביום הזיכרון על כל הבנים, שלא שבו. לא אחת אני פותח את "זר הנוריות" של חיה ומתרגש מחדש ובאוזניי מהדהדת מחדש בשורת האיוב על נפילתו של רותם, כפי שהתפשטה כרעם ביום בהיר מפה לאוזן, באותו בוקר ארור באלתא.
אינני יודע מאיפה בני האדם אמורים לשאוב את תעצומות הנפש כדי להתמודד עם חורבן כזה. עם מכה נוראה כזאת שניחתת בחטף על הראש. אכן אין כל הכשרה לזה וגם אילו הייתה, אינני מאמין שזה היה מקל ולו במשהו על הכאב.
אתה מזכיר את בני משפחתך "שם" שהיו צריכים לחיות עם המוות. כידוע לך גם אני בן להורים שאיבדו את כל יקיריהם בשואה ולא אחת שאלתי את עצמי איך לעזאזל הם הצליחו לקום יום אחד ולומר "אנחנו ממשיכים". מאיפה הם קבלו את הנחרצות הזאת. את החיוניות הזאת. מאיפה! מה פתאום התחתנו להם אבי ואמי והביאו אותי לעולם ואז עלו על איזו אוניה מצ'וקמקת ובאו ארצה כדי לגור באוהל במעברה. צנע. תלושים. עבודות דחק. מילואים. פדאינים. לא היה פשוט יותר להיכנע ולהתפגר שם וכך להשתחרר מכל הטרגדיה?
כנראה שלא.
כנראה שיצר החיים, שמכיל את האחריות לשאר המשפחה, זאת שקיימת וזאת שעתידה להיות, הוא התחליף הבלעדי לאותה הכשרה שלא באה ולא ניתנת לבוא. השמחה שבקיום המשפחה הילדים, החתנים והנכדים היא זאת שמצדיקה את שאיבת הכוחות להמשכת הדרך במרץ ובעצמה הולכים וגוברים, וזאת למרות מטען השנים שבדרך הטבע אנו עומסים על כתפנו.
דרך אגב, מאז נפילתו של רותם, כל שנה בסביבות חודשים טבת ואדר, כשהרותם, עם הפריחה הצנועה שלו, פורח בצידי הדרכים, אני נזכר בו. עם צביטה בלב.
ד"ש חמה לחיה
כל טוב
דוד הוליץ
dkdhol@gmail.com
חיה ושמואל יקרים
לראשונה מזה שנים הלכתי לטכס יום הזיכרון ברמת השרון
הטכס היה מרגש מאד אך בכל מהלך הטכס בכל שיר מוקרא או מושר
ראיתי אתכם למול פני
האין הפיסי של רותם אתכם כל ימות השנה וביום שכזה הכאב צורב פי כמה
נושאים יגונכם באצילות נפש
זוכר אתכם ואוהב אתכם
טוביה
tuviatamir@gmail.com
שמואל שלום,
מקדישה לך ולאשתך קטע שנראה קצת מתאים ליום הזה :
"רציתי לקטוף לי פרח קטן , אבל אמא אמרה : ' אסור הוא מוגן ' ,
ובכל העולם יש חוקים לא לקטוף פרחים מוגנים!
אז אולי אני סתם ילד קטן שלא מבין שום דבר,
אבל לי זה נראה כל כך מוזר שפרחים אסור וחיילים מותר ".
ליבי איתכם.
יהי זכרו ברוך!
אירנה קוסייב
irena.ko83@gmail.com
שמואל, עיינתי באתר לזכרו של רותם . יפה ומרגש. מקוה שבקרוב גם יועלו התמונות החסרות כרגע.
יהי זכרו ברוך.
ציפי
Dear Rotem, Time does not heal nor it takes away my love to you, I carry you in my heart, Nevo
רואים שהאתר מושקע,
ממתינים לראות תכנים בקרוב