שמואל וחיה אגבר מגן יבנה שכלו את בנם רותם ז"ל במהלך תרגיל אימונים בצבא. רותם נולד בנר ראשון של חנוכה ומאז מותו הפך החג למועד עצוב וכואב. עד שהגיע לביתם הרב שניאור קורנט מחב"ד והחזיר למשפחה את שמחת החג. שמואל אגבר מתאר את רוח השינוי
לקראת חנוכה חוזרות שבות ועולות בזכרוני תמונות מחג חנוכה בשנה שעברה. התרגשות רבה שרתה ביום שני בערב, נר שני של חנוכה, בבית משפחתנו במושבה גן-יבנה.
החנוכייה של רותם אגבר צילום: זמן הדרום
אני הצבתי על השולחן בסלון חנוכיית עץ קטנה. רעייתי, חיה, הביאה נרות וגפרורים. גם שאר בני המשפחה, ובכללם ליאור, הנכד הראשון, שנולד רק כמה שבועות קודם לכן, התכנסו סביב החנוכייה.
הנקישה בדלת הפיקה מכולנו חיוכים וקריאות צהלה. בפתח הופיעו הרב שניאור קורנט, מנהל בית-חב"ד, ובנו מנדי, בן השמונה וחצי. כוותיק ורגיל ניגש מנדי לחנוכייה, בירך את הברכות והדליק נרות חנוכה. לאחר מכן התלכדה המשפחה לשירת 'מעוז צור' משותפת. כולם, חוץ מממני, שהבטתי בשלהבת הקטנה בגרון חנוק. דווקא אני, ששרתי פעם במקהלה, התקשיתי להשמיע אפילו צליל.
נקודת המפנה
יום-הולדתו של בני רותם ז"ל חל בנר ראשון של חנוכה. מאז מותו הטרגי הפך חנוכה מחג של אור ושמחה למועד עצוב וכואב בעבור משפחתנו. שמחת החיים בבית הושבתה, ואני אף עשיתי הסבה מעבודה עיתונאית ("העט חדל מלכתוב") למשרה ניהולית מול קבלני משנה. נרות החנוכה, שהיו אחד הסממנים לשמירה על המסורת בבית, חדלו מלהאיר.
לפני ארבע שנים חל המפנה. הרב קורנט, הפועל בגן-יבנה מזה שנים כנציג חב"ד, התקשר לביתנו וביקש לבוא אלינו עם חנוכייה וסופגניות. "אתה יכול לבוא, אבל חנוכייה אנחנו לא מדליקים, אצלנו האור כבר כבה", השבתי לו בעצב עמוק. הרב קורנט, שהיה מודע לסיפור, הבין ללבנו. כעבור שעה קלה התייצב בביתנו עם בנו מנדי בן הארבע וחצי ובידיו מגש סופגניות.
מטבע הדברים התפתחה שיחה על מקור הכאב שהשבית את שמחת החג – נפילת הבן. הרב קורנט ובנו הקשיבו לסיפור חייו המבטיח של רותם, בוגר הפקולטות ליחסים בין-לאומיים ולמזרח אסיה באוניברסיטה העברית בירושלים ובוגר אוניברסיטת בייג'ין בסין. סיפור שנגדע באיבו.
בשלב כלשהו
סיפרנו לאורחים על חנוכיית עץ שבנה רותם, בהיותו תלמיד כיתה ג'. "אז אולי נדליק בה נרות?", הציע מנדי הקטן בתמימות. הרעיון כבש את לבנו. עד מהרה הובאה החנוכייה ומנדי התכבד לברך ולהדליק. אלה היו רגעים בלתי-רגילים, שקשה לבטא אותם במילים.
כאשר הודלקה החנוכייה בביתנו, לראשונה מאז נפילת רותם, בחנוכייה של רותם עצמו, היינו אחוזי התרגשות עצומה. המעמד הפיג מעט את העצב והאיר במקצת את האפלה שבה היינו שרויים. אחר-כך טעמנו מהסופגניות שהביא הרב שניאור ופתאום הרגשנו חנוכה.
מאז זו מסורת: בכל שנה, בתחילת ימי החנוכה, מגיעים הרב קורנט ובנו מנדי לביתנו ומדליקים שם נרות. בעקבות נרות החנוכה באו גם מזוזות על פתחי הבית ומצוות נוספות, שמביאות לבית אור ושמחה.
שמואל וחיה אגבר מגן יבנה שכלו את בנם רותם ז"ל במהלך תרגיל אימונים בצבא* רותם נולד בנר ראשון של חנוכה ומאז מותו הפך החג למועד עצוב וכואב. עד שהגיע לביתם הרב שניאור קורנט מחב"ד והחזיר למשפחה את שמחת החג. שמואל אגבר מתאר את השינוי
רותם אגבר ז"ל, נפל במהלך תרגיל אימונים של עוצבת השריון "עקבות הברזל"לפני עשר שנים והוא בן 27