אוסף דברים מטכסי הענקת מלגות

 מטכסי הענקת מלגות

בפקולטה ללימודי מזרח אסיה-

אוניברסיטת ירושלים

 

על שם

רותם אגבר

                   

 בעריכת:

משפחת אגבר

אוניברסיטת ירושלים – הפקולטה ללימודי מזרח אסיה

     רותם אגבר ז"ל

   בן בכור להוריו חיה ושמואל,

אח לסיון, מעין ומור.

 נולד בתל-אביב

יג' כסלו תשל"ב – 1.12.1971.

 

נפל בעת שרות מילואים

ל' שבט תשנ"ט – 15.2.99.

 

             בן בכור להוריו חיה ושמואל,

          אח לסיון, מעין ומור

 

              נולד בתל- אביב

             יג' כסלו תשל"ב – 1.12.1971

 

                  נפל בעת שרות מילואים

            ל' שבט תשנ"ט – 15.2.99

 

 טקס הענקת מלגות -

שנת 2000

 דברי פתיחה – ד"ר ליהי יריב לאור:

…ראש החוג, אורחים נכבדים.

התכנסנו כאן כדי לכבד את זכרו של רותם אגבר, תלמיד החוג  שלנו.

רותם אגבר, התחיל את לימודיו בחוג ללימודי מזרח אסיה ובחוג ליחסים בינלאומיים, בשנת הלימודים תשנ"ד, וסיים את שני החוגים האלה בהצלחה רבה בשנת תשנ"ו.

לאחר שסיים את לימודיו, נסע רותם לסין, שם התוודע אל החיים בסין של היום, אל החברה, אל התרבות ואל השפה הסינית המדוברת. רותם שב מסין והתגייס לשירות המילואים שבו, במהלך פעילות מבצעית, אירעה התאונה הנוראה שקיפדה את חייו.

רותם, הוא חלק מאיתנו, וביקשנו לערוך לו ערב, לכבודו ולזכרו. נוכחים כאן היום תלמידים הלומדים עכשיו בחוג, מורים שלימדו את רותם בקורסים שונים במהלך שנות לימודיו ונוכחים כאן כמה מחבריו ללימודים, שאחדים מהם, כמו אולגה לייטמן, סופי כץ ומיכל גרלין, שהו עימו גם בסין.

כל תלמיד שיושב בחדר הזה יודע, כי אמנם החוג ללימודי מזרח אסיה הוא חוג גדול, אחד החוגים הגדולים ביותר בפקולטה למדעי הרוח, אולם עם זאת, שוררת בו אווירה חמה ומשפחתית. תלמיד שנכנס לחוג, איננו מבחינת אלמוני, אלא יש לו שם, ויש לו זהות ויש לו נוכחות משלו.

את רותם הכרתי מראשית לימודיו באוניברסיטה, וליתר דיוק, מן השבוע הראשון ללימודיו, עת נכח בפעם הראשונה בשיעור דקדוק הלשון הסינית. למדתי להכיר את רותם וכמוני גם שאר המורים שאצלם למד בשנתו הראשונה באוניברסיטה.

פרופ' איבר שלימדה את רותם את המבוא לתולדות סין המסורתית, פרופ' שילוני שאצלו למד רותם את המבוא לתולדות יפן המסורתית והגברת לין ציין שבכיתותיה החל רותם להתמודד, הלכה למעשה, עם השפה הסינית.

רותם בלט בנוכחותו השקטה, הוא היה גבוה מאוד, ונאה מאוד, והקרין נעימות רבה על סביבותיו. במהלך השיעורים וביניהם, התבלט רותם כאדם בעל כושר ריכוז גבוה, ממעט בדיבור, מופנם, שניתן היה לחוש היטב בחוכמתו, ברגישותו הרבה ובטוב ליבו. עזרה שביקשת מרותם, ידעת שתקבל. רותם היה סובלני מאוד לזולתו. ישנם סטודנטים שמגלים חוסר התחשבות בחבריהם, כאשר הם הבינו וקלטו כבר את החומר הנלמד ואילו מי מחבריהם מתקשה ומבקש הסבר נוסף. רותם, לעומת אלה, היה סבלני וסובלני.

רק בעניין אחד הבחנתי, לא ניכרה אצלו כל סובלנות, בעניין טוהר הלשון העברית. רותם היה רגיש לענייני לשון, וירד לעומקם. אמנם בקורסים שאותם לימדתי, עסקנו בענייני הלשון הסינית, ולא בענייני הלשון העברית, אבל כאשר תרגמנו מעברית לסינית, ומסינית לעברית, או כאשר נשאלה שאלה ואחד התלמידים שגה בעברית, היה נשמע מקצה הכיתה קולו של רותם, מתקן. לא בכעס, אלא בענווה דווקא, ולא באופן שיקומם נגדו את החברים, אלא להיפך. ובכך נרקמו בינינו שותפות והסכם שבשתיקה, שלא לעבור בשום פנים על שגיאות בלשון. לעיתים, כאשר נחפזתי אני לתקן, הייתי רואה את מבטו של רותם, וזוכה לאישורו, וזאת, לא רק בשיעוריי, אלא גם בשיעורים אחרים.

רותם, מצא עניין רב בתרבויות מזרח אסיה ובהיסטוריה שלהם, בתרבות סין ובתרבות יפן. בשתי עבודות גדולות ומעמיקות שהוא כתב, האחת במסגרת הסמינר של פרופ' אלי יופה, "סין לקראת המאה ה-21", והשנייה במסגרת הסמינר של ד"ר יעקב כהן, "יפן וארבעת הדרקונים", הוא זכה בכל אחת מהן באופן בלתי תלוי כמובן, ואף על פי כן, נראה לי שלא אחטא לאמת אם אומר, שדווקא היבטים של המסורת הקונפציאלית, כמו האיזון, וההרמוניה והחתירה לראות את התופעות כולן, כחלק מן האיזון הזה, התאימו לרוחו של רותם, נספגו לתוכו, והיו לחלק מתפיסת העולם שלו.

אני מקווה שמשהו מן הרוח הזו, האופיינית כל כך לרותם, ילווה אותנו במהלך הערב הזה.

 פרופ' שילוני:

משפחת אגבר היקרה, תלמידים יקרים, מורים יקרים, אורחים יקרים.

ההתכנסות הזאת נוגעת ללב, לכולנו. אנחנו התכנסנו, כמו שד"ר ליהי יריב לאור אמרה, לכבד את זכרו של בוגר החוג, אבל בעצם התכנסנו גם לציין דמות של סטודנט, שאנחנו רואים אותו דמות אידאלית, זה הדגם שאנחנו רוצים לטפח. זה הדגם שאנחנו רוצים שיוביל את שאר תלמידי החוג. לכן יש פה גם תלמידים שלא הכירו את רותם, ושמעו עליו, וילכו בדרכו.

מהו התלמיד האידאלי הזה? למה רותם היה תלמיד כל כך מקובל, כל כך אהוד? משום שהוא שיקף את מה שאנחנו רוצים לטפח. מצד אחד, אדם אינטיליגנטי, אדם שמעורה, מעורב בתרבות שלנו, בתרבות היהודית, הישראלית, שמקפיד על עברית, שיודע את המסורת של עמו. מצד שני, שיש בו סקרנות אינטלקטואלית גדולה, לגבי תרבויות אחרות. אין בזאת ניגוד, להיפך, מי שאיננו מכיר את התרבות שלו, מי שמזלזל בשפה של עצמו, של עמו, ובמסורת של עמו, הוא גם לא יגלה עניין בעם אחר ובתרבות אחרת. הנה רותם, הוא הדוגמא היפה של אדם שמשלב את שני הדברים האלה יחד.

דבר שני שרותם נתן לנו סמל ודוגמא, זה ההצטיינות. מדובר בחוג קשה, בשפה קשה. יש כאלה שאומרים, "איך בכלל ישראלי יכול ללמוד סינית? או יפנית? או קוראנית?" אלה הן שפות כל כך שונות. אבל דווקא הקושי הוא האתגר. אנחנו כולנו יודעים, שכשיש לנו אתגר קשה, אנחנו מגייסים כוחות, ומסוגלים לבצע את זה. לא רק שמסוגלים, אנחנו נהנים לבצע את זה.

הדבר השלישי היפה אצל רותם, שלא רק למד משום שהיה צריך ללמוד, הוא התלהב מהלימודים, זוהי ההתלהבות, זה מה שאנחנו מחפשים. יש הרי כל כך הרבה דברים שאדם יכול ללמוד בעולם, וכיום האינטרנט יכול להביא הכל לבית שלנו, אנשים שואלים "בשביל מה צריך אוניברסיטה? בשביל מה צריך להביא אנשים מול מורים?". התפקיד של מורה זה לעורר בתלמיד את הסקרנות ואת ההתלהבות, והסיפוק הגדול שיש למורה, כשהתלמיד מתלהב. וזה מה שרותם היה. היה תלמיד שמתלהב. כלומר, ההתלהבות הזאת הביאה לכך שהוא הפנים את מה שהוא למד, וזו בעצם המטרה העיקרית, שאדם לא רק ילמד דברים בצורה אינטלקטואלית, שזה מאוד חשוב, אבל שיפנים את זה, שזה יהפך חלק מהאישיות שלו. והסיפור הכי נוגע ללב על רותם, שאני שמעתי, שבנגמ"ש שלו, באותו נגמ"ש שהוא נהרג, הוא שר בסינית. תארו לכם, אדם בנגמ"ש, של צה"ל, שר בסינית. הוא לא שר בסינית משום שאין שירים בעברית או משום שהוא לא אוהב לשיר בעברית, הוא שר בסינית כי זה הפך לחלק מאישיותו, ההתלהבות שלו מהתרבות הסינית הייתה כל כך גדולה, שברגעים קשים, הוא שר בסינית. מה יכול להיות יותר יפה מזה, אדם שלומד תרבות אחרת?

כפי שאתם יודעים, החוג שלנו הוא חוג גדול, חוג פופולארי. ואנחנו לפעמים שואלים את עצמנו "למה באים תלמידים ללמוד אצלנו? למה הם לא הולכים ללמוד משהו יותר קל? למה לא הולכים ללמוד משהו שכבר למדו בבית ספר תיכון? שיש להם ידע מוקדם?" אז כמובן, תשובה אחת היא, שזה חדש. יש פה חידוש. תלמידים מחפשים דברים חדשים. אני בטוח שגם רותם התלהב מהחידוש שבלימוד הסינית, אבל יש משהו נוסף, כי היינו חושבים שכל תחום חדש ימשוך אותו מספר של אנשים, וזה לא כך. יש תחומים חדשים באוניברסיטה שיש להם מעט תלמידים. כלומר, זה לא רק החידוש. יש משהו בתרבות של מזרח אסיה, שמושך אנשים. סין, יפן, קוריאה. אבל סין היא הייתה המקור הגדול של תרבות מזרח אסיה, לכן טבעי הדבר שהתרבות הסינית מושכת אנשים צעירים, אנשים עם אידאלים, אנשים שרוצים לרכוש משהו משמעותי, משהו רוחני, משהו שהוא יעלה אותם דרגה אחת יותר גבוהה, ויש בתרבות הסינית דברים אלה. זאת אומרת, זה שרותם התלהב מתרבות סין, לנו זה נראה טבעי מאוד, וגם נראה טבעי לתלמידים אחרים, כל מי שהלך לתחום של מזרח אסיה, יכול להבין את רותם. יש פה תרבות גדולה מאוד בסין, תרבות שאיננה נופלת מהתרבות המערבית, או אם תרצו, מהתרבות היהודית או התרבות המוסלמית. יש פה הרבה אנושיות בתרבות הסינית, הרבה חוכמת חיים, הרבה עומק, הרבה יצירתיות. מה שהסינים השיגו, בכל התחומים, זה דבר בלתי רגיל, זו אחת התרבויות החשובות ביותר של המין האנושי. תרבות שאיננה ידועה כל כך במקומותינו, ומין הראוי שתהיה ידועה, ולכן תלמידים שבאים ללמוד אצלנו, מרגישים שזאת תרבות שכדאי ללמוד אותה, וזאת שפה שכדאי ללמוד אותה, למרות כל הקושי הרב בשפה הזאת, למזלנו יש לנו מורים מצויינים, מורי שפה שמצליחים להחדיר את הידע של השפה ואת ההתלהבות מהשפה, ואת היכולת להמשיך בשפה.

שוב, דבר מעניין שרותם נסע ללמוד בסין. אתם יודעים, פעם זה היה חלום גדול לישראלי להגיע לסין, היום זה כבר אפשרי מבחינה טכנית, ועדיין יש קשיים רבים מאוד. הוא, מבחינה זאת, שייך ליחידה המובחרת שלנו, לא כל בוגר מגיע לסין, לא כל בוגר מגיע ליפן. אלה שזוכים במלגות, אלה המיטב של הסטודנטים שלנו. אלה הם התלמידים שהוכיחו יכולת של לימוד, יכולת של התלהבות. אנחנו משתדלים לעזור לתלמידים שלנו לרכוש את השפות הקשות שאנחנו מלמדים, שזה סינית ויפנית ועכשיו גם קוריאנית, ואחת הדרכים שאנחנו מנסים לעזור להם, היא במתן מלגות. מלגות שתשחררנה אותם מן הצורך להקדיש זמן רב לפרנסה, כי סטודנט שלומד שפה קשה, מן הדין שיהיה לו מקסימום של זמן ללמוד את השפה הזאת. לכן, כשיש לנו תלמידים טובים, אנחנו משתדלים מאוד למצוא להם מלגות בצורה זאת או אחרת. ולכן, בשם החוג, ובשם האוניברסיטה, אני רוצה להודות מאוד למשפחת אגבר, שהבינה והגיעה למסקנה, כמונו, שהדרך היפה ביותר להנציח את זכרו של רותם, היא להעניק מלגות. והם בצורה יפה מאוד הציעו להעניק שתי מלגות, לשני סטודנטים שלומדים סינית.

הסטודנטים שנבחרו הם: שחר מירקין, תלמיד לתואר מוסמך, שנה א', וקרן גל, תלמידה לתואר בוגר, שנה ג'.

הן אתם יודעים שיש כיום אנשים שלפני מותם תורמים אברים לאחרים, ואומרים "הלב שלי ממשיך לפעום אצל מישהו אחר", "העין שלי ממשיכה לראות אצל מישהו אחר". אבל זה הייתי אומר, עוד יותר יפה מתרומת אברים, כי זה משהו שהוא יותר מעבר, זה נשמה, התלמידים האלה, שיקבלו את המלגות האלה, הם כאילו ממשיכים חלק מנפשו של רותם, והם כאילו חלק מרותם. אני חושב שאם רותם, כמו שהוא מסתכל ורואה את הטקס הזה, אני בטוח שהוא מאושר, שמה שהיה לו, לא ירד איתו לקבר, אלא הוא מאוחד, חלק מרותם ממשיך לחיות, ממשיך לחיות אצל אותם שני סטודנטים שיקבלו  את המלגות האלה.

המורים שלימדו את רותם, כולם הכירו בגדולתו, הכירו בהישגיו. אחד המורים שד"ר ליהי יריב לאור הזכירה, ועכשיו נמצא בארצות הברית, פרופ' אלי יופה, והוא במיוחד שלח לי אי-מייל לפני כמה ימים, שביקש שאני העביר בטקס הזה את דבריו, שהוא זוכר את רותם, והוא זוכר אותו כתלמיד מצטיין, כתלמיד שהוא דוגמא לאחרים, אני מעביר פה  את הדברים שהוא ביקש ממני להעביר.

אנחנו גם חשבנו שזה יהיה יפה, אם אנחנו, בטקס הזה, גם נעניק שני פרסי הצטיינות למורים צעירים, מקרן כדורי, שעומדת לרשות החוג, ונקרא לפרסי ההצטיינות האלה, "פרסי הצטיינות ע"ש רותם אגבר". ובחרנו שני מורים צעירים, אחד בתחום סין, אחד בתחום יפן, החוג שלנו עוסק גם בסין, גם ביפן. שהחלטנו להעניק להם את העידוד הזה, כי הם בראשית דרכם, עדיין יש להם קשיים שונים בביצוע המחקר שלהם, המורים האלה הם ד"ר נמרוד ברנוביץ' בתחום סין, וד"ר אמיר בביץ' בתחום יפן, והם גם ירצו בפנינו כאן, שתי הרצאות קצרות, ששתיהן קשורות בסין, משום שרותם היה בתחום סין.

 ד"ר ברנוביץ' ירצה נושא סיני, על קולות חדשים של מיעוטים בסין, וד"ר בביץ' ירצה על סין ויפן מול העולם המודרני. אנחנו גם שמחים מאוד שגברת ווידיה דיוקס הסכימה להופיע בפנינו בקטעי נגינה ושירה. אצל רותם המוזיקה הייתה חשובה, הוא שר שירים בסינית, לכן חשבנו זה יפה מאוד, אנחנו כאילו שרים איתו, ונשמע את השירים האלה. אלה הם שירים סינים שהוא אהב, לכן שנשמע אותם, כאילו אנחנו חלק ממנו, שהוא שומע את השירים האלה.

ודבר אחרון, אני רוצה לומר, שכפי שאתם יודעים, היום היה היום הפתוח של האוניברסיטה, שכל החוגים ניסו למכור את עצמם ולהראות את עצמם, היה דוכן לכל תחום, אנחנו כמובן חילקנו את ההודעות האלה על הערב הזה, לתלמידים החדשים שבאים ללמוד, שגם הם יבואו ויתרשמו, ואני חושב שזה סמלי מאוד, משום שיש פה המשכיות. רותם, בוגר החוג, היום באים תלמידים חדשים שמתעניינים. הוא, הערב הזה פה, מסמל את הסמליות היפה הזאת, שיש לנו בלימודי מזרח אסיה.

תודה רבה לכם שבאתם, ותודה לליהי שמנהלת את הטקס הזה.

דברים מפי חיה אגבר, אימו של רותם:

מילים הם בסופו של דבר רק מילים, ולעיתים הם חסרות את העוצמה לבטא תחושות ורגשות. אבל זה הכלי היחיד העומד לרשותי, ובו אשתמש כדי לומר תודה.

תודה בשם משפחתי ובשמי, על שידעתם איך לזכור ולהזכיר. תודה לכם על שמצאתם את האופן הנכון ביותר, המתאים ביותר והרגיש ביותר להנציח את רותם. תודה לכל מי שהגה את הרעיון, והביא לקיומו של ערב זה.

התלבטנו רבות באיזו דרך ננציח את רותם, ומי שהכירו ידע שהוא לא איש של תחרויות ספורט, ערבי שירה וציבור במתנ"ס המקומי וכד'. אולם תקופת לימודיו באוניברסיטת ירושלים ואוניברסיטת בייג'ין, היו תקופת שיא בחייו, התקופה המאושרת בחייו. ועל כך תודתנו שידעתם זאת, ומצאתם את הדרך והמקום הנכון.

רובכם הגדול לא הכיר את רותם, לכן אדבר על הפרק המשמעותי בחייו כבוגר. המפגש עם עולמו החדש, שהוא ודאי גם עולמכם. המפגש עם סין, שפתה, תרבותה, ההיסטוריה שלה, אורחות חייה, אנשיה ונופיה. לרותם שלנו לא הייתה הרפתקנות בסגנון המקובל של "העמס תרמילך על גבך וצא לתור את העולם", הרפתקנותו היא סקרנותו הרבה, ומשנגלה לפניו עולם כה אקזוטי, זר וחדש, הוא נמשך אליו בחבלי קסם. אני זוכרת את השבת הראשונה בהגיעו הביתה מהאוניברסיטה, בהתלהבות רבה ניסה לשתף אותנו ברזי השפה הסינית, אותה רק החל ללמוד. ומיד שמענו "צה מה יאנ", במקום "מה נשמע?", ועוד ביטויים שאינני מעזה לבטאם כאן, מחשש שאטעה בהגייתם.

כשרותם למד שילד בסינית הוא "הייצה", אתכם הסליחה אם אני משבשת, שמח מאוד, זה שם החיבה שלי מאז ילדותי. עמדתי משתהה מול הסימנים הסינים שהלכו ורבו משבת לשבת. חשוב היה לרותם לשתף אותנו בחוויה, ולהסביר לנו את הפילוסופיה שהביאה לכל סימן להראות כפי שהוא נראה, שנבין שלדברים יש משמעות עמוקה מאשר לאותיות בשפות אחרות. אני זוכרת אותו מתרגם טקסטים ושירים ומוצא בהם חוכמה עתיקה של חכמים ופילוסופים סינים. צעד צעד, יחד עם רותם, ניסיתי להיכנס ברזי הדברים אותם למד, להיות שם איתו, שותפה וחולקת איתו את החוויה.

הלימודים בחוג למזרח אסיה היו לגביו הרבה מעבר ללימוד שהוא רכישת ידע, זו הייתה חוויה, כל צעד נוסף היה תגלית חדשה, ואנו, שותפים למסע הנהדר הזה. נזדמן לשנינו לקרוא בו זמנית את הספר "ברבורי פרא". לא היה מאושר מרותם, על כל מה שקראתי הוא הרבה להרחיב או להוסיף מהידע שרכש. אני זוכרת שבתות של פסטיבל הסרט הסיני בבית משפחת אגבר. רואים במשך השבת כמה סרטים סינים, לומדים יחד להכיר נופים ותרבות רחוקים וזרים.

לקראת סוף לימודיו נרשם רותם לאוניברסיטת בייג'ין, כדי להרחיב את ידיעותיו בשפה. חילופי מכתבים ומילוי טפסים, התרגשות ותכונה רבה לקראת הנסיעה. פתאום מבינים שלא קל לתקשר עם תפיסות עולם שונות, גם אם הן כרגע רק בתחום המנהלתי. יום אחד הגיע מאוניברסיטת בייג'ין מכתב, ובו רותם נקרא לא בשמו, אלא בשם חדש שניתן לו על ידם, "לו די מו". בתחילה אף כעסתי מעט, מה פתאום לתת למישהו שם חדש, מבלי לשאול אותו, מבלי להסביר דבר. לימים, כשרותם כבר למד בסין, הבנתי את משמעותו של שינוי השם. רותם הכיר בבייג'ין שני סטודנטים סינים שלמדו שם במחלקה לעברית, האחד נקרא ניצן, והשני תובל. תובל היה חברו הטוב של רותם, הם המשיכו להתכתב אף לאחר שרותם חזר ארצה. וגם אנו קיבלנו ממנו מכתב. ששמעתי לראשונה את השמות ניצן ואף יותר את השם המקורי והנדיר תובל, הבנתי שללמוד שפה ותרבות במהותם העמוקה, זה להיות חלק מהם, מה שמתאפשר יותר על ידי אימוץ שם המשמעותי לשפה ולתרבות אותה אתה לומד.

בזמן שהותו של רותם בסין, ציר צייר רחוב בקליגרפיה את שמו של רותם, ורק כשראינו את הציור, למדנו כמה יופי יש בשם החדש. היופי, כך הבנו, נמצא במשמעות שמעניקים לכל דבר שלומדים להכיר, וכאן לפניכם הציור שצויר ברחובות בייג'ין.

במשך השנה הנפלאה בה שהה רותם בסין, הוא נפגש ולמד עם סטודנטים ממדינות רבות, שמטרה אחת לכולם. מפגש זה היה בפני עצמו חוויה מעשירה ומרתקת, ויעידו על כך עשרות צילומים משותפים וחילופי מכתבים.

שנה חווייתית ומרגשת זו הייתה עשירה בטיולים ברחבי סין, מכתביו של רותם שופעים תאורי נופים, צבעים, ריחות ודמויות. צעד אחר צעד למדנו כולנו דרך מכתביו, ודרך שיחות הטלפון הרבות, להכיר את סין ואת נופיה הרבים והמגוונים. התאורים כל כך חיים ועשירים, אותם השלימו צילומים נפלאים הסדורים בשלושה אלבומים. הנופים נראים לי כל כך מוכרים, כל כך תלת מימדיים, עד כי לפעמים דומה שאני שומעת קולות של מים אדירים זורמים בנהר הצהוב, וחשה בריחות כיסונים מתבשלים בדודי ענק ברחובות בייג'ין.

רותם חזר ארצה לאחר שנה, והתחיל לעבוד בעבודה שלא הייתה משאת נפשו, בחברת כוח אדם שהביאה ארצה עובדים סינים לענפי החקלאות. הוא עבד כמתורגמן וכמקשר בינם ובין הישראלים מעסיקיהם. מהגולן בצפון ועד עין יהב בדרום, הוא טיפל בהם ודאג לכל מחסורם. ממתורגמן הפך לחבר, למישהו שיכלו לפנות אליו בשעת מצוקה, ואלה היו רבות.

מחד, הייתה לו ביקורת כשעבודתם לא בוצעה כראוי, או על מרידות קטנות ושביתות, אך יותר מכל הוא כאב את כאבם, אם הם הוכו או הושפלו. בחופשתו האחרונה בתקופת המילואים, רותם רץ ביום שישי לעבודה, "אני חייב לברר אם הם קיבלו משכורות, ונשארו עוד המון פרטים לא סגורים". סופר לנו שבתום יום עבודה, בדרכו הביתה, נהג לעבור במושב הקלט שלהם, מושב איתן בדרום, ולבדוק אם לכולם יש שמיכות, ואם כולם קיבלו את מכסת האורז שלהם. הוא ליווה אותם לחדרי מיון, בעת הצורך, ואף שימש להם לפה, בבתי משפט. וכפי שאמרה לנו אחת העובדות הבכירות בחברה: "רותם בא אלינו ומצא אותנו קהים, ולימד אותנו להרגיש. להרגיש שמאחורי המכסות יש אנשים, יש נפש בודדה ומתגעגעת".

בתום החופשה חזר רותם למילואים, ובחדרו, ליד מיטתו, נשאר המילון הסיני פתוח. נשארו עוד מונחים חקלאיים, ומילים שחשב שישמשו אותו בקשר שלו עם העובדים הסיניים. סיפרו לנו חבריו למילואים סיפור שכבר שמעתם, שבזמן נסיעתם בנגמ"ש הם שרו בקשר שירים, כל אחד בתורו. לרותם הם אמרו: "זה לא הוגן, כולם כבר שרו, ורק אתה מתחמק". ואז הלא יאמן קרה, רותם הביישן שלי אמר: "אתם רוצים שאשיר? בסדר, אשיר לכם" והוא שר להם שירים בסינית.

אני רוצה לסיים את הדברים שלי במילים שכתבתי לפני 10 חודשים, וקראתי להם "תמונות סיניות".

תמונות סיניות:

צייר סיני זקן, במשיכות מכחול עדינות יצייר נופים נסתרים, בצעיפי ערפילים מכוסים ומפלי מים שוצפים בקווים עדינים.

ואתה, בעיניים בורקות תביט, בצוקי גווילים הירוקים הפורצים מן המים, מכוסים בערפילי בוקר דקיקים עדיין.

בנהר הצהוב תשוט מלא תדהמה, מול הגודל והשצף של אשדות וגלים, ומים צהובים.

או אז אבקש מצייר סיני, שיבקע במשיכות מכחולו העדינות את מסך הערפילים, מעל הנופים הקסומים, XXX ואליי תתגלה.

בחוצות העיר האסורה נטייל, ופנסים אדומים ברחובות נדליק. את שער הרקיע באלפי מדרגותיו נעפיל, ואני איתך, קלת רגליים כצעירה באימהות.

מאושרים אם ובנה, כה מאושרים, ולא יהיו עוד ערפילים מכסים, לא יהיו.

 אני מזמינה את קרן גל, תלמידת שנה ג' במגמת סין, לקבל את המלגה ע"ש רותם אגבר, XXX אמא של רותם.

פרופ' שילוני יעניק מענקי מחקר מקרן כדורי, לזכרו של רותם אגבר לד"ר נמרוד ברנוביץ'. ולד"ר אריה בביץ'.

הגברת ווידיה דיוקס שלימדה את רותם במעבדה הלשונית, ואשר ממנה למד רותם לשיר את השירים הראשונים בסינית, תנגן לנו, XXX הסינית טיטה, נעימה שלקוחה מתוך הפתיחה לפסקול של הסרט על פי XXX, החלום ההיכלות האדומים.

ווידיה דיוקס: אני זוכרת ששמעתי ממוזיקאית שאמרה משהו על XXX פרפר, אני זוכרת XXX, כי XXX שאל אותי אם אני זוכרת XXX [חלש].

ד"ר נמרוד ברנוביץ':

לא לא נדבר, קולות חשים של מיעוטים בסין בעשור האחרון, על רקע תחייתה של הלאומיות האתנית בסין הפוסט-מאוריסטית, נכתב רבות על מיעוטים בסין, על הזהויות האתניות שלהם, על כיצד זהויות אלה מעוצבות, על כיצד הן מוצגות, ועל מי שולט על הגדרתן, עיצובן וייצוגן. קיימת הסכמה רחבה בקרב חוקרים שעוסקים במיעוטים בסין, שלאלה יש שליטה מועטה, אם בכלל, על עיצוב והצגת זהותם בתרבות הסינית הכללית, להבדיל מקונטקסטים מקומיים, ושהגדרת והצגת זהותם של המיעוטים, בספירה זו, נשלטים על ידי הרוב החאני והמדינה הסינית.

הטענה הרווחת בקרב אותם חוקרים היא, שבתרבות הכללית בסין היום, למיעוטים אין קול משלהם. שהם פאסיבים ושהם מהווים מושא למניפולציה שבאה לשרת, בראש ובראשונה את האינטרסים של המדינה והרוב החאני.

התופעה מוצאת ביטויים שונים:  מיעוטים ססגוניים ופרימיטיבים המיבטים לשיר ולרקוד, מיעוטים נאמר בסינית שהם ננגושמהו, מהווים מוקד משיכה לתיירות אתנית כבר משנות ה-80, תיירות שהנהנים העיקריים ממנה הם המדינה והחאן. לתדמית האקזוטית של המיעוטים, טוען ברוד גלדני, אחד החוקרים החשובים שעוסקים בנושא האתניות בסין, יש גם ערך סימבולי חשוב ממדרגה ראשונה, והוא קידום רעיון האחדות של החאן.

גלדני טוען שהמדינה מטפחת את החירות של המיעוטים מן הרוב ברמה הסימבולית, כדי להפוך הבדלים מהותיים בקרב החאן, לטריוויאליים. הצגת המיעוטים על ידי המדינה והרוב החאני כסתם אחרים, או לחילופין, כפרימיטיבים אקזוטים, עוזרת למדינה גם להציג את עצמה כדמוקרטית ופלורליסטית, ולחאן להציג את עצמו כמודרני. היא גם מעניקה למדינה ולחאן לגיטימציה להציג את עצמם כמי שמסייעים למיעוטים המפגרים, לגיטימציה שמצדיקה כמובן את השליטה עליהם.

העליזות הנצחית של המיעוטים, בייצוג האורתודוכסי שלהם, מוסיפה גם היא את חלקה למתן הלגיטימציה לשלטון הסיני. במיעוטים ובאחרותם נעשים בתרבות הכללית, בייחוד בשנים האחרונות, גם שימושים נוספים, פחות אורתודוכסים. כגון: טיפול בעניינים שהם בגדר טאבו, כמו מין וארוטיקה, או ביטוי של מחאה תרבותית ופוליטית. אולם גם באלה, למיעוטים עצמם אין קול.

אני רוצה להקריא לכם קטע קצרצר ממסיבה טלוויזיונית בסין, מסיבת ראש השנה של 1995, ותראו בעצם למה אני מתכוון, למה אחרים מתכוונים.

זה בעצם האירוע הטלוויזיוני הכי חשוב בסין, שגם הרבה סינים שנמצאים בחו"ל לא מוותרים עליו, פעם בשנה.

בהרצאתי היום, הייתי רוצה לשפוך אור חדש על נושא ייצוג המיעוטים בסין, תוך שאני משתף אתכם בממצאים של מחקר בו אני עוסק עתה. בהמשך לתופעה שתיארתי זה עתה, אני טוען שמאמצע שנות ה90- לערך, חל שינוי משמעותי בתחום ייצוג המיעוטים בתרבות הכללית בסין, ושבניגוד לדעה הרווחת, מיעוטים בסין כיום, אינם עוד בהכרח כלי פאסיבי חסר כל בידי המדינה והחאן, אלא סוכנים פעילים, שמתחילים להשמיע את קולם בספרה החיצונית ביותר.

בקולם החדש קוראים המיעוטים לא פעם תגר על הנראטיב האורתודוכסי שקשור בזהותם, על קולה של המדינה ושל הרוב החאני, ועל המונופול המסורתי של שני האחרונים בכל מה שקשור לסיפור סיפורם של המיעוטים בתרבות הכללית.

גילוי קולם החדש של המיעוטים בסין, קשור קשר הדוק לתחום שבו בחרתי לעסוק במחקרי, והוא: תרבות המוזיקה הפופולארית, זו הנפוצה בכל רחבי סין. ללימוד המוזיקה הפופולארית בהקשר הראשון, יתרון חשוב שקשור בשני מדיומים חשובים שמהווים חלק בלתי נפרד ממנו, קרי טכנולוגיית הקסטות והוידאו.

העלות הנמוכה וקלות הייצור, השכפול וההפצה, שמאפיינים את שני המדיומים הללו, הפכו אותם משנות ה-80, ואילך… לאליטה החאנית. מחקרים קודמים שהתייחסו לסוגיית ייצוג המיעוטים בסין, התרכזו בעיקר במדיומים אלה, ולכן גם שמעו בעיקר את הקול של המדינה ושל החאן.

מדובר פה על מיעוט שנקרא "תוג'יה" וזאת דוגמא לשימוש בתרבות המיעוטים, בין היתר, כדי לטפל בעניינים שהם בגדר טאבו.

דוגמא אחת לקול החדש של המיעוטים בסין, נקשרת לדמותו ופעילותו של מוזיקאי ממוצא איי, שקורו לעצמו לולו. קריאת התיגר של לולו, על ייצוג המיעוטים האורתודוכסים ועל השליטה המסורתית של החאן ושל המדינה על ייצוג זה, מוצאת ביטוי במוזיקה שלו, בהופעותיו, ובמילות השירים שהוא כותב. הביטוי הבולט ביותר לקריאת התיגר שלו עם זאת, קשור דווקא בשם אותו בחר לאמץ: לולו. לולו הוא אחד מן השמות המסורתיים של מיעוט תאי שמאכלס מספר אזורים בדרום מערב סין ושאליו משתייך לולו הזמר. כאשר נעשה שימוש בשם זה על ידי הרוב החאני, בייחוד בדרום מערב סין עם זאת, שם זה היה ועודנו שם גנאי, המציין ברברי ומישהו חסר תרבות. גישה מתנשאת ומזלזלת זאת כלפי הלולו מוצאת ביטוי גם בסימניות הסיניות, בהן נעשה שימוש כדי לכתוב את השם. בדומה לשמותיהם הכתובים של מספר לא קטן של עמים אחרים שאינם סינים חאנים, נכתב השם לולו מסורתית, עם שורש שמציין כלב. כן, מי שיודע סינית, אני מניח שלא כולם פה XXX שמציין כלב.

מדוע אם כן בחר לולו לאמץ לעצמו שם שהפך לשם גנאי בקרב החאן, ולקרוא לאלבומו הראשון, "הסווינג של לולו". אל כוונותיו של האמן התוודעתי בפגישה שערכתי עימו בביתו בבייג'ין ביוני 1996. "אני קודם כל יי ורק אחר כך סיני", אמר לי לולו בגאווה והוסיף: "לולו הוא השם המסורתי של עם שלי, המשמעות של השם הייתה במקור חיובית, עד שהחאן הפכו אותו לשם גנאי. אני רוצה להראות לאנשים שלהיות לולו זה מכובד, וגם לנו יש תרבות".

בפגישתנו סיפר לי לולו, ששמו האמיתי הוא ג'אן ג'יין קווא, שם סיני, וליתר דיוק שם חאני טיפוסי, המשקף את תהליך הסיגניפיקציה שעברו הוא ובני משפחתו במהלך הדורות האחרונים. החלטתו של לולו לוותר במפגין על שמו הסיני-חאני, ולאמץ את שם הקבוצה האתנית אליה הוא משתייך, שם שהפך לשם גנאי על ידי החאן, היא ביטוי למאבקו של האומן להגדיר מחדש את זהותו. ביטוי זה קורא תגר בצורה הישירה ביותר, לא רק על היחס המזלזל של הרוב החאני כלפי הלולו, אלא גם על הניסיונות החוזרים ונשנים של החאן ושל המדינה הסינית, להכניע אותם. בגלל הקונוטציות השליליות שנקשרו מסורתית בשם לולו, שם זה כמעט ונעלם מן התרבות הכללית בסין של לאחר 1949 במסגרת נסיונותיה של המפלגה הקומוניסטית לקדם סולידריות ושוויון בין הלאומים, מינדזו, השונים בסין. במסגרת אותן נסיונות, מילונים קומוניסטים רבים השמיטו את השם לולו, והם מזהים את הלאום אליו משתייך לולו האמן, רק בשם הנייטרלי מבחינה ערכית יי או אי צו.

החייאת השם לולו בתרבות הכללית על ידי לולו האמן, מאתגרת אם כן במובן מסוים, גם את החסות של המדינה הסינית, ואת מעורבותה הדומיננטית בהגדרת הזהות של היי. חסות מורכבת שכוללת מחד אמנם ניסיון להגן על התדמית של היי, לולו, אם מאידך, שגם נקשרה לא פעם בניסיונות לדכא ו/או לנטרל את האחרות שלהם, או לפחות לנחס אותה לצרכיה של המדינה והרוב החאני.

קריאת התגר שלו מוצאת ביטוי, בין היתר, גם בכך שבניגוד לצורת הכתיבה המסורתית, נרשם השם לולו על גבי עטיפת האלבום שלו, הנמכר בכל רחבי סין, משורש של אדם.

אני אעביר את הדיסק שלו, אתם יכולים לפתוח ולראות, יש תמונה גם על הדיסק עצמו וגם על העטיפה, אתם יכולים להתרשם.

האמירה ברורה, "אני לולו, ואני אדם הגאה בזהותו". XXX לשים שורש של האדם.

עם זאת, יש גם פירוש נוסף, והוא "עירום". פירוש זה מצטרף לאמירה "התפשטו מכל זיוף וחישפו את האמיתי", אמירה שמפנה לולו אל הקהל שלו, שהוא ברובו חאני, ושמודפסת אף היא על גבי עטיפת האלבום. באמירותיו המתגרות, הישירות והמרומזות על התפשטות וחשיפת האמת, מאתגר לולו את החומריות שפשטה בסין בשנות ה-90, את הפוריטניות המסורתית, הקונפוציאנית והקומוניסטית, את הסגנון העקיף והבלתי ישיר "אנשו" שנחשב בסין כמאפיין את החאן. בסיכומו של דבר, את עליונותה של תרבות החאן.

בניגוד לתמונות האקזוטיות הטיפוסיות של בני, ובעיקר בנות המיעוטים, הנפוצות בתרבות הכללית, בחר לולו להופיע על גבי עטיפת האלבום שלו, שהוא אינו לבוש בגדים מסורתיים אקזוטיים וססגוניים, גם לא עירום, וגם לא מחייך. במקום זאת, לבוש בגדים נורמליים, מישיר לולו מבט רציני אל המתבונן באלבומו, מבט מאתגר, של מישהו שמסרב שאחרים יהפכו אותו לאובייקט, של מישהו שנאבק על זכותו להיות אחר, אבל גם להיות סובייקט, לדבר בקולו שלו, ולעצב את אחרותו.

לולו משמיע את קולו גם בראיונות שמתפרסמים במגזינים שנפוצים בכל סין, בהם הוא מצוטט לא פעם. בראיונות אלה נוהג האמן להעניק משמעותיות חדשות וחיוביות לסטריאוטיפים ישנים ולא כל כך מחמיאים, הנקשרים בשמם של יהודים רבים בסין. כך למשל הסביר לולו למספר כתבים שראיינו אותו, כיצד המקצב באחד משיריו המוכרים, הוא בעצם מקצב של פולחן מין עממי, מלא עוצמה ומלא קדושה. גם מרמז על היסטוריה ארוכה ונפרדת של היי, שממשיכה להתקיים.

במסגרת הביקורת הכללית כלפי הזרם המרכזי שמבטא לולו לא פעם באמירותיו, יש לסיפור על טקס המין גם אמירה בגנות ערכים מסורתיים של איפוק ושל ריסון שהפכו בתרבות הסינית המסורתית, מילים נרדפות לתרבות. כמו אינטלקטואלים סינים, חאנים, רפורמיסטים, שכבר מתחילת המאה החלו לגנות את הערכים האלה, במסגרת התקפתם על המסורת הסינית הקלאסית, לולו אף הוא רואה בערכים אלה ביטוי לדיכוי חברתי, תרבותי ופוליטי מתמשך.

מאבקו של לולו לזכות במידה של שליטה על העיצוב של זהותו האתנית או זהותם של קבוצות מיעוטים אחרות אליהם הוא חש קרבה, מוצא ביטוי גם בקליפים שמלווים חלק משיריו, קליפים שהוא עצמו צילם.

רוב הסרטים העוסקים במיעוטים בסין מצולמים ומבוימים על ידי החאן. וכתחומי תרבות ואומנות אחרים, גם הם הופכים לא פעם את המיעוטים לאובייקטים אקזוטיים, חסרי כל, המנציחים סטריאוטיפים מסורתיים ומשמעויות מסורתיות, לא כל כך חיוביות. כך למשל הפכו צילומים של בנות מיעוטים יפהפיות, הרוחצות עירומות בנהר, כמעט לצילומי חובה בסרטים שעוסקים במיעוטים של דרום מערב סין, בפרט במיעוט הדיי XXX. בניגוד לקונבנציה האמורה כביטוי של התנגדות לאותה קונבנציה, בחר לולו שלא לכלול בקליפים שצילם, ולו בת מיעוטים אחת. בכך קורא לולו תגר, על מה שהוא מכנה "סטריאוטיפ מיעוטי שטחי". בקליפ שמלווה את שירו "דינג דונג על עץ הXXX", קומבודי, בחר לולו לצלם את הילדים והנזירים, מגולחי הראש, של סישואן בנה אשר בפרובינציית קיו נאן. ועוד הוא סיפר לי כי הוא חי עם הדיי בסישואן בנה מספר שנים והושפע עמוקות מאמונותיהם וממנהגיהם הדתיים ושאלה מייצגים עבורו את האיכויות העמוקות, בעלות המשמעות, שראוי שיוצגו בקליפ המתאר את חיי הדיי, ואת הXXX אותו הם מחדשים. בבחירתו להתייחס בשיר ובקליפ לחיי הדת של הדיי, ממשיך לולו וקורא תגר על החומריות שהפכה חלק בלתי נפרד מן התרבות הכללית של שנות ה-90. באותה מידה, עם זאת, מהווים האזכורים החיוביים החוזרים ונשנים בשיריו, של מנהגים דתיים של מיעוטים, קריאת תגר על השיח האורתודוכסי בסין הקומוניסטית, שמתייחס אל ביטויים אלה כאל דבר שלילי, ולעיתים אף מוקצה מחמת מיאוס, דבר שמנציח את פיגורם של המיעוטים.

קריאת התגר היא גם על הממשלה הסינית שניסתה בעבר לדכא את אותם ביטויים, ושגם היום מעודדת בעיקר שגשוג חומרי, כלכלי וטכנולוגי, אך עדיין נותנת לאנשים חופש מוגבל ביותר, בכל מה שקשור לרוחניות בכלל ולדת בפרט.

קול מיעוטים חדש נוסף, נקשר בדמותו של זמר ממוצא מונגולי בשם טנגין המוכר בסין בשם הסיני טנגאר. טנגאר הוא זה שהלחין את המוזיקה לסרט "אגדה מונגולית" שהוקרן לפני מספר חודשים בארץ, וגם זה ששיחק בו בתפקיד הראשי.

בוידאו תוכלו לראות את הפרצוף שלו פה רוכב על סוס.

כמו קולו של לולו, כך גם קולו של טנגאר, נשמע בין היתר במגזינים פופולאריים הנפוצים בכל רחבי סין. האמירה הבאה היא ציטוט מדבריו של המוזיקאי המונגולי, כפי שפורסמו ב-1993, באחד מאותם מגזינים: "איני יכול יותר לשיר שירים שמשקרים את עצמי ואת האחרים, כמו 'אדמות המרעה היפות הם ביתי'" (זה אחד הקנונים מהתקופה המהפכנית – מימי דה טוויין ווטיטיה), "אבותיי ובני עמי לא יסלחו. במקום הולדתי הורדוס, הרואים חיים בבצורת ועוני, שנה אחר שנה. אדמות המרעה המוריקות שייכות רק לעבר".

באמירה זו מאתגר טנגאר את הייצוג הריאליסטי – סוציאליסטי, האורתודוכסי של מונגוליה, בצורה הישירה והתקיפה ביותר. אך יש באמירה הזאת גם קריאת תגר רצינית הרבה יותר, שכן אם על ידי שלילת העבר והאידאליזציה של ההווה תחת השליטה של המפלגה הקומוניסטית שאפה זו משך עשרות שנים להעניק לעצמה לגיטימציה לשלוט על מונגוליה, הרי שהנוסטלגיה לעבר, שמביע טנגאר בדבריו, והתיאור הטראגי של מצבם של בני עמו בהווה, שהוא מספק, קוראים תגר על אותה לגיטימיות.

ביטוי יותר פואטי לקריאת התגר של טנגאר, אך לא פחות חזק, ניתן למצוא בשירו "האדמה של הזאב הכחול". הזאב הכחול הוא האב המיתולוגי של המונגולים, והשיר שהוקלט ב-1994, הוא אחד השירים המוכרים ביותר של טנגאר כיום בסין. בשיר מקונן טנגאר על הקיום הטראגי של המונגולים בסין כיום, ומביע את כיסופיו לעבר המונגולי המפואר, שבו הם, המונגולים, שלטו על סין ומעבר לה.

בצעקות שמזכירות קריאות קרב פראיות, מבטא טנגאר גם את מחאתו על היישוב המאסיבי של מונגוליה הפנימית על ידי החאן, בעידודה של הממשלה. יישוב זה שינה את המאזן הדמוגרפי במונגוליה, שינה את האקולוגיה באזור, בכך שגרם לאדמות מרעה להפוך לחולות מדבר, והגרוע מכל, מבחינתו של טנגאר, גרם למונגולים רבים לאבד את זהותם.

נקריא את מילות השיר "האדמה של הזאב הכחול", מי שיודע סינית יוכל לקחת ופשוט לראות את המילים בסינית:

"השמש נעה לה הלוך ושוב, בין מהפך הגדי למהפך הסרטן

הרועים נודדים על אדמות המרעה הממוזגות

שמעתי פעם שהנוודים היו השליטים של האדמה הזו

הה יהו יה ווי הו

השמש באה ושוב הולכת, הדברים על פני האדמה צומחים ושוב נעלמים

כמה מאות שנים כבר חלפו להם בעולם

שליטיי של ימים עברו, היכן אתם היום?

הה יהו יה ווי הו

הסוסים איבדו את בעליהם, כלבי הציד איבדו את סוסיהם

האדמה של הזאב הכחול הפכה לחולות צהובים

כמה בודדות אדמות המרעה ברוח

הה יהו ווה"

בנימה הביקורטית והמאתגרת, שמלווה את יצירתם ופעילותם של לולו ושל טנגאר, אין כשלעצמה כל חדש. כל מי שיתעמק, ולו במעט, ביחסי מיעוטים – חאן ומדינה בסין, מודע היטב לכך שלפחות בקרב חלק מן המיעוטים בסין, שכיח למצוא לא מעט אנשים שאינם שבעי רצון ממצבם הנוכחי כבני מיעוטים באופן כללי, בפרט מן האופן שבו זהותם האתנית מוצגת בתרבות הכללית.

אצל מיעוטים אחדים אף מתבטא חוסר שביעות הרצון הזה בהתנגדות אלימה, שמטרתה להביא להיפרדות מסין ולעצמאות.

מה שחדש בפעילותם של לולו, טנגאר ואחרים עם זאת, היא העובדה שהביקורת בקריאת התגר שלהם, מבוטאת היום ישירות על ידם בפרהסיה, בתרבות הכללית ביותר. לולו וטנגאר משתייכים לקבוצה הולכת וגדלה של בני מיעוטים שמצליחים כיום לתקשר ברמה הלאומית, לנסות בנרטיבים אלטרנטיבים הקשורים לזהותם האתנית, ולהשפיע, אפילו אם עדיין במידה מוגבלת, על השיח האתני האורתודוכסי, שנשלט משך עשרות שנים בצורה אקסקלוסיבית כמעט על ידי המדינה והרוב החאני.

יכולתם של אינדיווידואלים ממוצא שאינו חאן, לדבר בפרהסיה, בקול עצמאי, שלא תמיד תואם, ולפעמים אף מאתגר את הקול של המדינה ושל הרוב החאני, מעידה על שינוי משמעותי בנוף התרבותי, החברתי והפוליטי של סין.

שינוי זה מעיד על כך שיחסי הכוחות בין חלק מן המיעוטים והחאן, ובין אותם מיעוטים והמדינה, אינם ברורים כל כך מבחינה היררכית וסטטיים כל כך, כפי שמקובל בדרך כלל לחשוב.

גם לולו וגם טנגאר התחילו לדבר על קסטות, בסופו של דבר הגיעו גם אל הטלוויזיה הסינית המרכזית, אחד המדיומים הרשמיים ביותר בסין כיום, שנשלט בתקיפות רבה על ידי השלטונות. שילובם של לולו, ובייחוד של טנגאר, על ידי הטלוויזיה המרכזית, הוא נסיון ברור לקאופטציה שתנטרל את האיום שבקולם. אך יחד עם זאת, איש אינו ערב לכך שהקאופטציה תצליח. בין אם תצליח, ובין אם לאו, הרי שטנגאר ולולו כבר הצליחו להשפיע על הדיסקורס האורתודוכסי ביותר שנוגע למיעוטים בסין כיום.

סיפורם של טנגאר ולולו מהווה עדות שמצטרפת לעדויות אחרות, לא מעטות, לכך שסין הפכה בשנות ה-90, ליותר ליברלית וליותר פלורליסטית, וגם עדות לכך שהמדינה היום נאלצת, לא פעם, להתפשר, ולהענות ללחצים המופעלים עליה מצד קבוצות חברתיות שונות. אך יחד עם זאת, חשוב גם לשים לב לכך שהמדינה מצליחה להתאים את עצמה לנסיבות המשתנות.

לקולות החדשים של המיעוטים בסין, יכולות להיות השלכות מרחיקות לכת על הפוליטיקה, על התרבות, ועל החברה הסינית בעתיד. עם הגישה שיש להם למדיומים פופולריים הנפוצים בכל רחבי סין, אנשים כמו טנגאר ולולו יכולים לתת השראה להתחזקותן של אידאולוגיות אלטרנטיביות ולפעילות פוליטית, תרבותית וחברתית מסוגים שונים, לא רק בקרב בני המיעוט אליו הם עצמם משתייכים, אלא גם בקרב קבוצות מיעוטים אחרות. פעילותם יכולה להשפיע גם באופנים שונים על דעת הקהל הכללית וזו הנוגעת ספציפית בעניינים של המיעוטים בקרב החאן, ואפילו מעבר לגבולותיה של סין.

בל נשכח שתמורת הפרו-דמוקרטיה של 1989, למשל, שהיוותה את קריאת התגר המשמעותית ביותר על השיטה הפוליטית בסין, ועל המפלגה הקומוניסטית, מאז 1949, קיבלה חלק גדול מהשראתה מזמר רוק מרדני אחד, זמר בשם צווי טיין, שלעיתים רחוקות, אם בכלל, נזכר, שגם הוא בן מיעוטים, קוריאני.

איני מדבר פה בהכרח על אפשרות של התפוררותה של סין, או על עצמאות מלאה שתגיע לאזורי מיעוטים, איני סבור גם שזו שאיפתו של איש מן האמנים שהזכרתי. יחד עם זאת, האיום הזה, תמיד יתקשר לקולות מן הסוג שאני מתאר בהרצאתי היום, ונדמה לי שאנשים כמו טנגאר ולולו, מנצלים אותו בזהירות רבה, כדי לפעול להשגת שיפור במעמדן ובמצבן הכלכלי, החברתי, הפוליטי והתרבותי, של קבוצות המיעוט אליהם הם משתייכים. שיפור שיתבטא למשל ביותר שוויון, יותר אוטונומיה, או אולי יותר אינטגרציה. התופעה היא מורכבת ודינמית מאוד, באותה מידה שהקולות החדשים שתיארתי מאתגרים את המדינה ואת החאן, הם גם מעידים על מידה לא מעטה של אינטגרציה מוצלחת. הרי ככלות הכל, גם טנגאר וגם לולו יוצרים ומבצעים כיום, בעיקר בסין, ומשתתפים בצורה פעילה בתרבות הכללית.

אני מסיים את הרצאתי בהקראת שיר של לולו שנקרא "שם", ושנותן ביטוי למורכבות ולאמביוולנטיות שמאפיינת גם את פעילותו וגם את פעילותו של טנגאר, המהלכים שניהם, מסיבות פוליטיות, כלכליות, וכאלה שקשורות בתחושת הזהות המורכבת שלהם, על חבל דק שבין החירות לשייכות.

אם עד עתה התייחסתי לקריאת התגר של לולו על התרבות הכללית, ועל שאיפתו להיות אחר, ולדבר בקול אחר, הרי ששיר זה מבטא את כמיהתו להתקרב אל אותה תרבות כללית ולהשתלב בה. בשיר, לולו אף מותח ביקורת על התרבות המסורתית שלו עצמו, על סגירותה, ועל הנטיות האתנוצנטריות הרווחות בה. בפגישתנו תיאר בפניי לולו כיצד זקנים מקרב היי היו נוהגים להזהיר את הצעירים, שהכל שם, בחוץ, דהיינו, מה שאינו יי, הוא רע. השיר מפריך אמירות אלו ומבטא את אמונתו של לולו ששם דווקא לא רע בכלל.

שם:

"בעבר הייתי נוהג לשבת לפני דלת הבית ולהביט בירח שט לאיטו

מקשיב הייתי לסבא, עם זקנו הארוך אומר: "שם, היכן שהירח, הו ווי,  הו ווי (בשפה שלו זה אלוהים), שם השמיים הם ללא סוף, אלוהים שמה האדמה שוממה.

באותם ימים הייתי נוהג לטפס לגג הבית הישן, לבהות בכוכבים ללא כל מטרה ולחשוב על הירח שם.

שמיים ללא סוף, הה, אדמה שוממה, אלוהים, האם יש על ההרים שם פרות וכבשים?

אלוהים, האם יהיו שם בחורות צעירות?

היום אני יודע ששם השמיים אינם ללא סוף, והאדמה אינה שוממה,

שיש שם פרות וכבשים וגם בחורות וגם שמיים זוהרים

סבא עדיין יושב לפני פתח הבית, מעשן את מקטרתו ומספר על שם, על היכן שהירח, על היכן שהשמיים הם ללא סוף והאדמה שוממה".

אם יורשה לי, אני רוצה גם להשמיע לסיום את שירו של טנגאר, "האדמה של הזאב הכחול". המסר המאתגר של השיר יכול להיות מובן במלואו רק עם מאזינים גם למוזיקה שלו.

[משמיע את השיר ומדבר ברקע???]

 ד"ר אריה בביץ' ישמיע דברים על הנושא:  "סין ויפן מול העולם המודרני, חוזה ידידות של 1871".

 ד"ר אריה בביץ':

אנחנו נעבור לתקופה אחרת, למאה אחרת. למאה ה19-. היחסים בין סין ליפן בתקופה המודרנית, לא היו תמיד יחסים קלים. אני חושב שהרבה אנשים יודעים את זה. וזאת עדיין בלשון המעטה.

אחרי הרסטורציה של מיי ג'י בשנת 1868, סין ויפן מצאו את עצמן מהר מאוד על מסלול של התנגשות. כבר ב-74, היפנים פולשים לטיוואן, בשנות ה-80, של המאה ה-19, סין ויפן מתעמתות בצורה חריפה מאוד בקוריאה, עד שבסופו של דבר, בשנת 1894 פורצת בין סין לבין יפן מלחמה.

אם כן, גם כאשר יפן יוצאת בפעם הראשונה בתקופה המודרנית למסע צבאי מעבר לים, הפלישה לטיוואן, גם כאשר יפן נלחמת את מלחמתה המודרנית הראשונה, בשני המקרים יפן ניצבת מול יריב, ששמה סין. לא ארבה בפרטים, אם קופצים 40 שנה קדימה, לשנות ה30-' של המאה ה20-, מה אנחנו מוצאים? יפן מעורבת עמוקות בשטח סין. אל תשכחו שביפן, מלחמת העולם השנייה, לא מתחילה, לא ב39-', לא ב40-', אפילו לא ב41-', אלא בשנת 1937, עם התקפה על סין.

יחסי סין-יפן המודרנים, היו אם כן, יחסים עקובים מדם, יחסי אלימות, יחסי מלחמה. אשר הותירו את עקבותיהם עד עצם היום הזה.

לאור העובדה הזאת מתבקשת אם כן שאלה אחת, לאמור: האם הדברים היו חייבים להתנהל ככה? האם ההיסטוריה המדממת הזאת הייתה כורח המציאות? האם יחסי סין-יפן לא יכלו, אולי, לקחת כיוון שונה, כיוון של ידידות, של שיתוף פעולה? כמובן, אין לאף אחד תשובה לשאלות האלה, ולהגיד את האמת, השאלות האלה הם גם, בסופו של דבר, לא כל כך חשובות. כי הרי מה שחשוב הוא מה שהיה, ולא מה שהיה יכול להיות. ואם מישהו רוצה אפילו להפיק לקחים מן השאלות ההיפותטיות האלה, לקחים לנו ולדורות הבאים, גם כאן, תרשו לי להיות מסופק, כי הרי ההיסטוריה, כידוע, כמעט ולא חוזרת על עצמה. אבל בכל זאת, אולי בכל זאת כדאי לתת את הדעת לרגעים ספורים, לאפשרויות האחרות שעמדו בפני סין ויפן בפתח התקופה המודרנית.

כי היחסים האלה, באופן די מפתיע, התחילו דווקא בסימן טוב, בחוזה ידידות שנחתם בשנת 1871. יתרה מזאת, ההסכם ההוא היה מיוחד במינו, היה זה הסכם שווה, החוזה המודרני השווה הראשון, עבור שתי המדינות, בתקופה שדווקא חוזים בלתי שווים היו הנוהג באזור. מי שיטרח לקרוא את ההסכם הנשכח הזה, ודאי אין רבים שזוכרים אותו, בוודאי לא כאן, ואפילו לא בסין וביפן, מי שיקרא את ההסכם הזה יתרשם מאווירה של ידידות, של כבוד הדדי, המשתמעת ממנו. אז איך קרה הנס הזה, איך תולדותיהם של יחסים קשים ועקובים מדם מתחילים דווקא בחוזה ידידות המבטיח עתיד ורוד? את הסיפור הזה בחרתי לספר לכם היום.

נתחיל בקצת רקע: אחת הבעיות המרכזיות שעמדה בפני שליטי יפן החדשים, אחרי הרסטורציה של מיי ג'י, הייתה איך לשכנע את קוריאה לקבל את המשטר החדש ביפן.

כבר ב-1868, השנה של הרסטורציה, ניסו היפנים להודיע לקוריאנים על השינויים אשר התרחשו ביפן, אבל ללא הצלחה. הקוריאנים סירבו לקבל את ההודעה היפנית.

מה הייתה הסיבה לסירוב הזה? עבור הקוריאנים, ההודעה היפנית חרגה מהכללים שהיו מקובלים עד כה בין שתי המדינות, כי יפן השתמשה במושגים חדשים שלא יעלו על הדעת, כך שהקוריאנים התרשמו שהיפנים האלה, הפכו למערביים, הפכו לברברים גמורים.

צריך להודות שהקוריאנים, מבחינתם, צדקו. הקוריאנים ראו את עצמם ואת היפנים כחלק מהמערכת הדיפלומטית הסינית המסורתית. כבר מאות שנים היחסים בין יפן לבין קוריאה התנהלו על בסיס הסכמה שבשתיקה, אשר כל צעד פירש על פי השקפותיו. כך שעבור קוריאה, הקשרים עם יפן היו יחסים בין שתי מדינות חסות של סין, נדלג על הפרטים, אל תדאגו, אחרי הרסטורציה של מיי ג'י, מה שחשוב, הקוריאנים מסרבים להכיר במשטר היפני החדש.

עבור היפנים, הסירוב הקוריאני הזה היווה עלבון, עלבון צורב. הרי אם לא תצליח יפן לכונן מערכת יחסים מודרנית, עם קוריאה, השכנה הקרובה ביותר, איך תוכל אפילו לחלום להשתלב במערכת הבינלאומית המערבית, כך שעבור יפן, פיצוח האגוז הקוריאני היה כמעט לשאלה קיומית. וכאן אנחנו מגיעים לסין.

היפנים חשבו בערך ככה: אם נחתום קודם על חוזה עם סין, אז יפן תהפוך, בעיני הקוריאנים, למדינה שווה לסין. כך שלקוריאה לא תהיה אף ברירה, לפי הכללים שלה עצמה, אלא להיכנע לרצון היפני. הנה, כבר הבנתם את עיקרו של הסיפור, יפן תחתום על חוזה עם סין, במטרה לשכנע את קוריאה. אולי זה נשמע קצת מסורבל, אבל זה ההקשר בו יחתם חוזה הידידות שלנו.

נקדים מיד את המאוחר, החוזה לא יעשה שום רושם על הקוריאנים, אלה ימשיכו להתנגד לדרישות היפניות, ובסופו של דבר, היפנים יפתרו את הבעיה הקוריאנית באמצעות איום צבאי, כמה שנים לאחר מכן, אבל זה כבר סיפור אחר.

נחזור לענייננו: על מנת לשכנע את קוריאה, אם כן, מנסה יפן להתקרב לסין. אבל צריך מיד להוסיף, שלא רק העניין הקוריאני הוא שהניע את היפנים. היו גם קיימות סוגיות דו-צדדיות בין סין לבין יפן, שעמדו אז על הפרק. הבעיה המרכזית עבור יפן ביחסיה עם סין הייתה הסדרת מעמדם של הסוחרים הסינים ששהו אז בעיר נגסקי. סוחרים סינים אשר מספרם הלך וגדל בשנים האלה.

נזכיר שבתקופת אדו, התקופה שקדמה לתקופת מיי ג'י, בתקופת אדו לא היו קיימים יחסים פורמליים בין סין לבין יפן, אבל למרות זאת, היו בין שתי המדינות יחסים מסחריים די נרחבים.

השלטון היפני הישן, בשנותיו האחרונות, כבר ניסה לפתור את הסתירה הזאת, של קיום קשרים מסחריים, בהעדר מסגרת פורמלית, כך שבשנים שלפני הרסטורציה של מיי ג'י, התנהלו מגעים בין יפן לבין סין, אך ללא תוצאה, כך שהמשימה הזאת עברה בירושה לשלטון היפני החדש.

והנה, אנחנו מגיעים סוף סוף למשא ומתן שיוביל לחוזה שלנו. עוד פעם, ליפנים הייתה אם כן מטרה כפולה: אחת, לשכנע את קוריאה, ושתיים, להסדיר את הקשרים המסחריים עם סין.

ב1870- מגיעה משלחת יפנית לסין, בראשה עומד שר האוצר היפני, ומבקשת מהסינים לפתוח במשא ומתן להגדרת הקשרים בין המדינות.

התגובה הסינית מאוד מאוד חשדנית, הסינים לא חושבים הרבה דברים טובים על היפנים, הסינים זוכרים את הפיראטים היפנים שהשתוללו בעבר לאורך חופיהם, הם זוכרים את המלחמה שלהם נגד היפנים בקוריאה, בסוף המאה ה16-. הסינים חוששים מפני כוונות היפנים, אולי אלה יכרתו ברית עם המערב נגד סין, אולי הם עוד ישתלטו על קוריאה, וכהנה וכהנה חששות, בדיעבד, צריך להגיד, די מוצדקות.

אבל דווקא כתוצאה מכל החששות האלה, מעדיפים הסינים, בסופו של דבר, כן להענות לדרישה היפנית, וכן לפתוח במשא ומתן. התקווה של הסינים היא, שכך אולי יוכלו לבלום את שאיפותיה של יפן.

בחודש יולי 1871, נפתח אם כן משא ומתן בין נציגי שתי המדינות. היפנים הגיעו עם טיוטה, הדומה כשתי טיפות מים לחוזים הבלתי שווים שהמערב כפה עליהם: פתיחת נמלים למסחר, תעריפי מכס נמוכים, אקסטריטוריאליות, הכל הכל נמצא שם. אבל גם הסינים הגיעו מוכנים עם טיוטת הסכם משלהם. יתרה מזאת, לסינים היה נסיון הרבה יותר ארוך והרבה יותר עשיר מאשר היה ליפנים בניהול משא ומתן מהסוג הזה. כך שבסופו של עניין, פלא ופלא, היפנים קיבלו את הטיוטה הסינית, כמעט כמות שהיא, גם עם מספר שינויים קלים פה ושם.

המשא ומתן הסתיים מהר, הוא התחיל ביולי, וכבר בספטמבר 71' נחתם הסכם. הסכם ושמו "חוזה ידידות סיני יפני".

המופלא בהסכם הזה היה כאמור, שזה היה חוזה שווה, חוזה שווה שנחתם בין שתי מדינות, אשר בעצמן נמצאו בתוך המסגרת של החוזים הבלתי שווים של המערב.

מהו, בקיצור, תוכנו של החוזה שלנו? אחת, חילופי נציגים וזכויות אקסטריטוריאליות הדדיות. שתיים, מסחר בנמלים מוגדרים, בתנאים מועדפים, עם תעריפי מכס נמוכים, אבל, ערבו שתי המדינות אחת אצל השנייה. שלוש, במקרה של סכסוך עם מדינה שלישית, שתי המדינות, סין ויפן, יעברו אחת לעזרת השנייה, או לפחות יסייעו לישב את הסכסוך. נדגיש שוב את העיקר: חוזה הידידות הסיני יפני של שנת 71' היה החוזה המודרני השווה הראשון עבור שתי המדינות, אקסטריטוריאליות הדדית, עזרה הדדית, תנאי מסחר הדדיים, מהסעיפים האלה עולה, כמו ניחוח נדיר של ידידות ושל כבוד הדדי.

יפנים רבים לא יאהבו את הריח הזה, ויתורי המשלחת היפנית יעוררו תגובות קשות, אפילו בתוך הממשלה עצמה. טענות המתנגדים יופנו בעיקר כלפי האקסטריטוריאליות ההדדית, והסיוע המעורפל ששתי המדינות הבטיחו אחת לשנייה, במקרה של סכסוך.

אם נרשה לסינים ליצור שטחים אקסטריטוריאלים בתוך יפן, שואלים המתנגדים, איך נוכל לדרוש מהמדינות המערביות לבטל את השטחים האקסטריטוריאליים שלהם. ואם נבטיח לסין סיוע במקרה של סכסוך, מעצמות המערב עלולות עוד לחשוב שסין ויפן כרתו ביניהן ברית צבאית המופנית לעברם.

הטענות האלה לא היו מופרכות, המעצמות אכן ינסו לשכנע את יפן לבטל את סעיף הסיוע ההדדי של החוזה. נראה אפילו שאחת הסיבות של הפלישה לטייואן ב74-' הייתה עידודו של השגריר האמריקאי בטוקיו, שרצה לסכסך בין סין ליפן, פן אלו ישתפו פעולה נגד המערב.

מה שלא יהיה, בעקבות XXX וההתנגדויות, תחליט הממשלה ביפן לדחות למועד יותר מאוחר את אישורו של החוזה. במשך קרוב לשנתיים, יפן תבקש שוב ושוב מסין להכניס תיקונים לתוך ההסכם, אבל ללא הועיל, הסינים ידחו את כל התביעות היפניות, עד שבלית ברירה, חוזה הידידות הסיני יפני יאושרר באפריל 1873.

היפנים השיגו את מבוקשם: הגדרה מחדש של היחסים עם סין, כדי להרשים את הקוריאנים, הם השיגו את מטרתם, אבל במחיר יחסית גבוה של מתחים פנימיים וחיצוניים. מה גם שלגבי קוריאה, כאמור, כל העסק היה לשווא. כך שבסופו של דבר, חשיבותו של ההסכם תתבטא יותר במישור הבילטראלי, הסיני יפני. ב-1874 תיפתח השגרירות היפנית הראשונה בבייג'ין, השגרירות הסינית בטוקיו תיפתח ב-78, החוזה הנשכח הזה יהווה את המסגרת הרשמית בה התנהלו היחסים בין שתי המדינות, עד למלחמה ביניהן ב-1894.

בסופו של דבר, החוזה שלנו לא ימנע שום עימות בין סין ליפן. אבל עצם קיומו מהווה אולי סימן למה שהיה יכול להיות. תהליכים היסטוריים מצטיירים בדיעבד כקווים ישרים, עם יעד מוגדר. אבל המציאות איננה עשויה קווים ישרים, אלא שבילים פתלתלים ומצטלבים.

חוזה הידידות של שנת 1871 ניצב באחד הצמתים הללו, על סף דרך, שהייתה אולי מובילה למקום אחר.

ווידיה תשיר שיר הנקרא "סוניין", "געגועים".

[שיר בסינית]

תם הערב, אני מודה לכולם.

 טקס הענקת מלגות –

שנת 2001

 דברי פתיחה ד"ר ליהי יריב לאור:

זאת השנה השנייה, שאנו מתכנסים כאן בחדר הזה, באוניברסיטה העברית, לזכרו של רותם אגבר.

רותם אגבר, היה סטודנט בחוג ללימודי מזרח אסיה ובחוג ליחסים בינלאומיים. לאחר שסיים בהצטיינות את לימודי התואר הראשון, נסע לסין, להשתלם בשפה הסינית למשך שנה.

זמן לא רב לאחר ששב מסין, נקרא לשירות מילואים. בתאונה נוראה שאירעה, קופחו חייו.

את משפחתו של רותם הכרנו אז, באותם ימים קשים ונוראים לכולנו. משפחה חמה, מלוכדת ואוהבת, שראתה כדבר הנכון ביותר, להנציח את זיכרו של רותם באמצעות מלגות על שמו, לסטודנטים הראויים לכך מכל בחינה, בחוג שלו, שלנו.

בפתחו של הערב, אני מבקשת מדיקן הסטודנטים, פרופ' אביגדור שינען, אשר הדאגה, לכל אחד מן הסטודנטים באוניברסיטה העברית היא בראש מעייניו, להביא בפנינו את דבר האוניברסיטה.

 פרופ' אביגדור שינען:

משפחת אגבר, פרופ' שילוני, כבוד היושב ראש, קהל נכבד. נתבקשתי לומר כמה מילים, אני שמייצג את האוניברסיטה העברית בתפקידי כדיקן הסטודנטים, ועד שעה 16:55 גם כממלא מקומו של דיקן הפקולטה למדעי הרוח שישוב מחוץ לארץ לקראת השעה חמש. אני מדבר כדיקן כפול. ואני רוצה לומר משהו למין העניין, אף שאני לא הכרתי את רותם, ואני רק יכול להעריך את המעשה עצמו.

אני נוהג, מאז שאני דיקן סטודנטים, לפתוח כל דברים שאני מדבר, דווקא בהקשר של התחום שבו אני עוסק, אני פרופ' בספרות חז"ל ומדרש, ובדרך כלל אני גם מתקשר אל פרשת השבוע, אני מאמין שדקה של לימוד, היא גם דבר נכון להנצחת שמו.

פרשת השבוע, היינו, הפרשה שהתחילו לקרוא בשבת הקרובה, ורמזו בה בשבת הקודמת, היא תחילת ספר שמות. סיימנו את בראשית בשעה טובה, ואנחנו עוברים לסיפור ספר שמות, שפותח, בסיפור שיעבוד בני ישראל במצרים, ולאחר מכן בסיפור לידתו של משה.

כל הקורא את סיפור לידת משה, המוכר לרוב הציבור, לכסופי השיער שבינינו בסרטו של XXX, ולצעירים "נסיך מצרים" ולאחרים אולי גם מהתנ"ך. הקורא את סיפור לידת של משה אולי זוכר שלאחר שהוא נישא ביאור, וניתן לאמו כדי שיונק ויגדל, רק לאחר שמשה מובא חזרה אל בית פרעה, נותנת לו בת פרעה את שמו משה.

ושאלה ששאלו רבים ושואלים רבים, היא מה היה שמו של משה בטרם היותו משה? אחרי הכל, את השם משה, "כי ממים משיתיו", הוא קיבל רק שהוא היה בן שנתיים ימים לערך.

XXX אצל הוריו הביולוגים, אחותו מרים, אחיו אהרון, מה שם קראו לו כל אלה, מסתבר שהשאלה הזאת הטרידה כבר את המדרש, והמדרש מציע 13 שמות שונים שהיו למשה, הקטן לבית הוריו, כאשר כל אחד מהשמות ניתן לו על ידי דמות אחרת. אביו קרא לו כך, אימו קראה לו חבר, אביו קרא לו יקותיאל, אחיו קרא לו אחיזנוח, בקיצור, לא אטריד אתכם ברשימת שמות, ומסיים המדרש, ואומר "איזה פלא, שמות רבים היו למשה, 13 שמות שניתנו לו על ידי הוריו. ובכל זאת, אף על פי שהרבה שמות היו לו למשה, לא נקבע לו שם בתורה, אלא כמו שקראתו בת פרעה" שהוא השם המוכר, הוא משה. וזה למה? כדי ללמוד את מתן שכרן של גודלי חסד. שהרי כל אחד ואחד מבני ביתו של משה קרא למשה או נתן לו שם מתוך קרבה משפחתית ביולוגית, שהיא מחויבת המציאות הביולוגית. אבל בת פרעה שלא הייתה חייבת להציל את משה, לא הייתה חייבת לגדל אותו, השם שהיא נתנה לו, הוא השם שגם הקדוש ברוך הוא קרא לו, שהרי הוא קרוי משה.

הסיפורון הקצר הזה עוסק בשני עניינים: אחד, בסיוע לזולת, בגמילות החסדים שלנו, והשני, בחשיבותו של השם, או, אם תרצו, של הזיכרון. שהרי המילה העברית הנרדפת לשם היא "זכר". אנחנו זוכרים אדם דרך שמו.

אני חשבתי שהתכוננתי לקראת המפגש הזה כאן, וקראתי חומר שקיבלתי על רותם, וגם ראיתי את התמונה, XXX, אני חשבתי שהדבר הטוב ביותר הוא באמת להסתכל במדרש וללכת לאותן שתי נקודות.

האוניברסיטה בירושלים, שאני גאה להיות דיקן הסטודנטים שלה, משקיעה הרבה בתלמידים שלה, גם בצד הכספי. הרבה מילגות סיוע על בסיס סוציו-אקונומי, והרבה על בסיס של הצטיינות, הן מלגות שניתנות באמצעות מרכז  האוניברסיטה, דיקן הסטודנטים, והן במסגרות שונות. ואני מופיע הרבה במסגרות שבהן אני בא לומר משהו לגבי חשיבות הסיוע לתלמידינו.

פעמים רבות זה גם לזכרם של אנשים שאינם איתנו, לצערי זה לזכרם של צעירים לפעמים, שלא בדרך הטבע, ולא צריך היה להיות, וברגע שקרה והיה, ואנחנו כן מנציחים זיכרון של אדם צעיר שהלך לעולמו, ותודה למשפחה, אני רוצה לומר למקבלי הפרסים, שזה אירוע מרגש אמיתי. אני רוצה לומר לאלכסנדר, לנטע-לי ולאפרים שיקבלו את המלגות על שם רותם, שהם צריכים להכיר טובה, לא רק למשפחה, אלא בעצם לעצם הרעיון הגדול, שהוא רעיון יהודי די מרכזי של סיוע לאחר, גם אם על בסיס של הצטיינות, הפרס שמקבלים אנשים, או מלגות, באים לתת להם את הבסיס האפשרי לשחרר את עצמם קצת מן העבודה, מן הצורך בפרנסה, כדי לשבת ולהשלים בלימודיהם שלהם, מה שרותם היה רוצה להשיג ולא השיג. מבחינה זאת, קבלת פרס לימודים על שם אדם, היא בעצם גם מימוש רצונותיו וזכרו, ואני רוצה לאחל לשלושה מקבלי הפרס, קודם כל, את הברכות שהם ראויים להם ודאי על סמך הישגיהם, להודות למשפחת אגבר. אני ידוע שזה אירוע קשה, אנחנו מעריכים אותו מאוד, כפי שהסטודנטים חשובים לנו, ולומר שבדרך הזו, אין ספק שרותם, שלזכרו כאן התכנסנו, מונצח בדרך הראויה ביותר לאדם שואף ידע וXXX.

מספר המאמרות שחובר על ידי תלמידיו של קומיצה הנודע לכל בכינויו קונפוציס, נאמר בתרגומה של אמירה כץ הנמצאת איתנו כאן, נאמרים הדברים האלה:

אמר המורה: "בביתו ימלא צעיר חובתו של בן להוריו, ובצאתו ימלא חובתו של אח לאחיו. יהיה זהיר במעשיו, ונאמן לדבריו. ירחש טוב לכל אדם, אך יבקש את קרבת הטובים שבבני האדם. ואם, לאחר שיעשה כל זאת, עוד יהיו כוחותיו עימו, ישקיען בלימוד הכתובים".

כזה היה רותם אגבר. הכרתי את רותם מן השבוע הראשון ללימודיו בחוג שלנו, כאשר הגיע מגן יבנה, מקום מגוריו, לאוניברסיטה העברית, ועד שסיים את לימודיו, ועמד להגשים את חלומו, לנסוע לסין.

בחור גבוה ונאה, משכמו ומעלה. מופנם מאוד ושקט, נעים הליכות ומצניע לכת. וממש כדברי המאמרות שציטטתי עכשיו, רוחש טוב לכל אדם, ואף נותר לו כוחו עימו להשקיע בלימודיו.

תחומי ההתעניינות המרכזיים של רותם היו ההיסטוריה, הפוליטיקה, הכלכלה והחברה של סין בתקופה המודרנית. תחומי הידע של סין ושל יפן, על כל ההיבטים שלהם, לימוד הציוויליזציות העתיקות, לימוד המחשבה, השפה והתרבות, הם מקור משיכה לסטודנטים רבים וטובים, שבאים לקנות דעת בנושאים שנחשבו, עד לפני זמן לא רב כל כך, לנושאים איזוטרים.

רוח הסקרנות והפתיחות אל האחר, אל השונה, החשיפה לאופני ראיה אחרים של המציאות בתרבויות השונות, האחרות, יוצר אפילו סוג של חוויה מיוחדת, שאיננה נשארת בין כתלי האוניברסיטה, אלא היא מדביקה וסוחפת עימה משפחות שלמות.

הרוח הזאת אפיינה את רותם. רותם ספג את הזר, למד אותו, והפנים אותו בכישרון רב. אך לא מתוך התבטלות, אלא מתוך כבוד למקום שממנו הוא בא. לעולם לא אשכח, ואני תמיד חייבת לומר את זה, איך בשיעורי הלשון הסינית, היה רותם מפגין סבלנות וסובלנות כלפי טעויות שונות ומשונות בסינית. אבל, כאשר נאמרה, לא אחת, שגיאה בעברית, נשמע מקצה הכיתה קולו של רותם מתקן, לא מוותר. אצל רותם, התרבות של מזרח אסיה, לא באה לעמעם את תרבותו שלו, אלא התייצבה לצידה, לתרום עוד, להאדיר חוכמתה.

בשנה שבה שהה רותם בסין, ולמד, פגש אנשים, טייל, וחש שהוא מגשים את עצמו, רותם, כך אומרים, היה ממש מאושר. אם תרשו לי, אני אחתום מדברי המאמרות הקונפוציאניים:

"אמר המורה: אינו דומה מי שיודע אותה, את התורה, למי שחושק בה. ואינו דומה מי שחושק בה ומי שמאושר בה". ואת האושר הזה, לדאבון לכולנו, נקטע באיבו.

 את דבר המשפחה תביא אמא של רותם, חיה אגבר, שמאז הערב הקודם שקיימנו כאן לפני שנה, הוציאה ספר שירים לזכרו של רותם.

 חיה אגבר:

עוד שנה חלפה ושוב נאספנו כאן לערב מרגש, כואב ומרגש, שיהפוך בוודאי עם הזמן, לשיגרה מכאיבה.

אני שואלת את עצמי שוב ושוב, מה לה לשיגרה ולכאב? לשיגרה ולגעגועים? אך בשטף החיים ובקצבם המשתנה למדנו שגם אם לא נרצה, נוצרת שיגרה, המורכבת מאזכרות וטקסים כמו הערב.

מחשבות רבות הקדשתי לדברים שאשא הערב לזכרו של רותם, מודה אני. בשנה הראשונה היה לי הרבה יותר קל, לא הייתי צריכה לברור את המילים. אולם הפעם שאלתי "מה יהיה השנה? ובשנים הבאות? מה אומר ולא אלאה אתכם?" לו ניתנה לי הברירה, יכולתי לדבר על רותם שעות וימים, ולא הייתי מתיגעת. אולם הקושי הוא שיש כה הרבה מה לומר, כה הרבה מה לספר, שוב ושוב, עוד ועוד. כי איך, איך אפשר לצקת מסכת חיים של ילד מופלא, חיים שלמים של שמחה והתעלות, של רגעים קשים, געגועים, מחלות ילדות, הדרכה, עצה טובה, כעסים קטנים של בית, של משפחה, אחים ואחיות, איך ניתן לצקת זאת למילים, שמטבען הן קצרות ומגבילות? אין לי תשובה, לא מצאתי את הדרך לעשות זאת. לכן אספר לכם על התחלה ועל סוף שהיו במדבר.

רותם שלנו נולד, עוד בטרם נולד. היינו צעירים, רומנטים, מלאי חלומות, חיים בנגב, מוקפים בחולות, מטיילים בנופים שהיו לנו קסומים, ויודעים, "ילדנו הראשון יהיה רותם". יפים היו הפרחים הלבנים הקטנים, בעלי הריח המתוק. אהבנו אותם, ואהבנו את ילדנו עוד טרם נולד.

זוכרת אני יום אחד, בדרך לחיפה, ורותם בן שנתיים בערך. היה זה לקראת סוף החורף, והדיונות של מישור החוף מלאות בשיחי רותם פורחים. אסור, מותר, מה זה חשוב, עוצרים את המכונית בשולי הדרך, כדי להראות לילדון סקרן את מקור שמו. עצרנו, נקנסנו, אבל רותם ראה את פרחי רותם המדבר.

חלפו השנים, והשם כבר לא היה שיח ולא היה פרח, הוא היה ילד שהלך גדל והתבגר, למד, נלחם, סקרן, חוקר, שואל, מתעניין, אוהב, דואג ותומך. עד שהגיע הרגע הנורא, רותם שוב לא איתנו. באותו רגע חלפה בי המחשבה הנוראה: המדבר שהעניק לנו את ילדנו, לקח אותו מאיתנו בשניה אחת אכזרית ונוראה. ולעד, כשנופי המדבר חולפים על פניי בנסיעה דרומה, אני מחייכת ודומעת באחת.

ואסיים בשורות קצרות:

"רותם, זריחות מרהיבות משקימות את מרחבי המדבר.

רותם, הד קולות בין צוקים קרחים.

רותם, מתקן של פרחים לבנים,

שימך כמותם נצחי, וחותמך".

 ד"ר ליהיי: "אני רוצה לספר לכם שמשפחת אגבר הגדילה השנה את מספר המלגות על שם רותם לתלמידי מגמת סין, משתי מלגות לשלוש מלגות. ואנחנו מעריכים את זה מאוד ומודים על כך".

קרן שין נוין מצטרפת לרעיון של משפחת אגבר ומעניקה אף היא לתלמידי החוג במגמת יפן שלוש מלגות.

לחלוקת המלגות מטעם משפחת אגבר, ומטעם קרן שין נוין, אני מבקשת משמואל אגבר, אבא של רותם.

המלגה על שם רותם אגבר, מוענקת בזאת לאלכסנדר פבזנר, אלכס, בבקשה. תלמיד לתואר מוסמך, שנה ב'. אלכס סיים את לימודיו לתואר ראשון, קיבל מלגת השתלמות בסין, והוא עוסק עכשיו בהיסטוריה של סין הקדומה.

המלגה על שם רותם אגבר מוענקת לנטע-לי אדמון, שמשלבת לימודי מזרח אסיה עם לימודים בחוג לסוציולוגיה ואנתרופולוגיה.

המלגה על שם רותם אגבר מוענקת לאפרים פרל (אפי), הלומד בחוגים ללימודי מזרח אסיה ו-BA כללי.

מלגות מטעם קרן שין נוין, מוענקות בזאת לדוד גולדברגר (דודי), תלמיד לתואר מוסמך שנה א', ששילב במסגרת לימודי התואר הראשון שלו את התחומים של מזרח אסיה והיסטוריה, ודודי, מסתבר, הוא גם בן גן יבנה, אנחנו לא ידענו את זה.

(אבא של רותם אומר: דודי גם היה בכיתה של סיוון, נכון? זו סגירת מעגל).

המלגה מטעם קרן שין נוין, מוענקת לרוויטל יונה הלומדת בחוגים למזרח אסיה, פסיכולוגיה.

מלגה מטעם קרן שין נוין, מוענקת בזאת לנעמה לוין, שהיא תלמידה בחוג ללימודי מזרח אסיה ובחוג למנהל עסקים.

 עלו והצליחו!

יפה מאוד, תודה רבה, אנחנו מודים לכם מקרב לב.

 עכשיו אני אבקש, ברשותכם, מווידיה דיוקס, שאף היא לימדה את רותם במעבדה הלשונית, ועימה רותם התייעץ, לאן לנסוע בסין, מה לעשות בסין, היא תשיר עכשיו שיר סיני שמשלב מסורת ומודרניות. השיר עוסק במלאכת טווית רשת הדייגים.

[השיר הסיני ששרה ווידיה דיוקס]

 את ההרצאה המרכזית של הערב לזכרו של רותם, ישא פרופ' בן-עמי שילוני. פרופ' שילוני חוקר ההיסטוריה של יפן, שהוא מבוניו וממכונניו של החוג ללימודי מזרח אסיה באוניברסיטה העברית, ובעל מוניטין, לא רק בארץ, אלא בעולם כולו. פרופ' שילוני, אני רוצה לספר לכם, זכה השנה בעיטור כוכב הזהב והכסף של מסדר האוצר הקדוש, שהוא העיטור הגבוה ביותר שקיסר יפן יכול להעניק. על מה? על תרומתו להפצת תרבות יפן בישראל, ולקירוב הלבבות בין יפן לישראל.

 פרופ' שילוני:

משפחת אגבר היקרה, ד"ר ליהי יריב לאור, פרופ' שינען, חברים, תלמידים יקרים. אני רוצה קודם כל להודות שוב למשפחת אגבר על רעיון ההנצחה היפה הזה. שאנחנו חושבים מה זה הנצחה, והנצחה קיימת בכל התרבויות, גם בתרבות היהודית, גם בתרבות של מזרח אסיה, זה לעשות משהו לנצח, משהו שלא עובר עם החיים, כי כולנו חיים חיים קצרים, כולנו בני חלוף, וכולנו רוצים שמשהו ישאר אחרינו. וברגע שיש הנצחה, כאילו האדם לא מת, כאילו רותם לא מת, משהו ממנו נשאר, משהו ממנו ממשיך בקרב האנשים הצעירים, הנחמדים האלה, שקיבלו היום את הפרסים. והמשהו הזה הוא משהו שהוא חשוב מאוד, משום שמה שמת זה גופו של רותם, אבל יש דברים שהם מעבר לגוף, שכל הדתות מתלבטות בשאלה מה זה, אבל כולם מניחות שיש משהו כזה, אפשר לקרוא לזה נפש או נשמה או רוח, כל מה שתרצו. והדבר הזה קיים, הדבר הזה יכול להתקיים בצורה היפה ביותר כשזה יתקיים, לתת לזה משמעות.

כפי ששמעתם היום, גם מד"ר ליהי יריב לאור וגם מפרופ' שינען, החוכמה של היהדות והחוכמה של מזרח אסיה, אינן כה שונות אחת מהשניה. יש משהו משותף. וזה שרותם כל כך היה קנאי ללשון העברית, בזמן שהוא למד את הלשון הסינית, זה שהוא שר את השיר הסיני בתוך הנגמ"ש שלו, הישראלי מאוד, מה יכול להיות יותר ישראלי מנגמ"ש, הוא שר שיר סיני בנגמ"ש. מראה שמעבר לשוני התרבותי, יש הרבה דברים יסודיים, באנושיות של התרבות, יש הרבה מן הדומה למדרש ששמענו מפי פרופ' שינען, מדברי קונפוציוס ששמענו מד"ר ליהי יריב לאור.

רותם היה מעריץ של התרבות הסינית כיהודי. ומה שמעניין, שבכך הוא המשיך מסורת מאוד מפוארת בעולם, של הערצת התרבות הסינית מחוץ לסין. הוא היה ממשיך נאמן של המסורת הזו, מסורת שכבר קיימת למעלה מאלפיים שנה בעולם. למעלה מאלפיים שנה, אנשים מחוץ לסין מעריצים את התרבות הסינית. ובין אלה שהיו המעריצים הגדולים ביותר של התרבות הסינית היו הקוריאנים והיפנים, שהיחס שלהם לסין זה סיפור אהבה אדיר, קשה למצוא מקרים של התאהבות תרבותית ממושכת בעולם, כמו שגילו הקוריאנים והיפנים כלפי התרבות הסינית, סיפור אהבה, שבצורה זאת או אחרת נמשך עד ימינו.

כלומר, כשאנחנו מגיעים לנושא שלי היום, שזה יפן כיורשת סין, תקופת מיי ג'י במאה ה19-, אנחנו רואים חלק של אותו סיפור מופלא של יחס העולם הלא סיני כלפי סין, שהוא התבטא בכל ההיסטוריה היפנית, ומה שמעניין, מצא את ביטויו גם אצל רותם, וגם בקרב התלמידים פה שיושבים, לומדים את התרבות הסינית, או לומדים את התרבות היפנית, כי גם בתוך התרבות היפנית מובלעת ההערצה הגדולה לסין.

יפן מעריצה את התרבות הסינית למעלה מ-1500 שנה, אפשר לומר, מאז שעמדה על דעתה, מאז שהכירה שיש תרבות סינית. וזה די נדיר בקרב שכנים בעולם, ששכן אחד מעריץ שכן שני, וזה מה שקרה ליפנים. למרות שסין הייתה מעצמה, מדינה שונה, ולמרות שהפריד מרחק גדול מאוד, יפן העריצה את התרבות הסינית. וזה ההבדל בין יפן לבין קוריאה. אפשר להגיד לגבי קוריאה, זה פחות קונץ, הם היו שכנים של סין, הם תמיד אולצו לקיים קשר עם סין, אולצו להכיר בעליונות הסינית. יפן הייתה רחוקה מאוד, איש לא אילץ אותה לאהוב את התרבות הסינית, או בכלל להתעניין בתרבות הסינית. וראה איזה פלא, יש משהו בתרבות הסינית הזאת, שהביא לכך שברגע שהיפנים הכירו אותה, באמצע האלף הראשון לספירה, הם התאהבו בה, והתאהבו בה בצורה אינטנסיבית, בצורה כזאת שכמעט לא היה דבר סיני שהם לא הביאו ליפן. קשה לחשוב על דוגמא אחרת בעולם שעם אחד, מתוך רצונו הוא, בלי שכפו עליו, יוצא בדרך לא דרך, היה קשה להגיע לסין, ומביא משם את הכתב ואת הדת ואת האומנות, ואת הפילוסופיה, ואת המשנה המדינית, ואת הארגון הפוליטי, ואת יחסי האנוש, ואת הלבוש, ואת האומנות, אין תחום שהיפנים לא קיבלו בהתלהבות מסין.

אבל אז תגידו, אם ככה, היפנים הפכו לסינים. כי בעצם מה זה סינים. אם אתה מקבל את התרבות הסינית, אתה סיני. ההגדרה לסין היא איננה כל כך אתנית, כמו שהיא תרבותית. והנה לא, היפנים לא הפכו לסינים, כמו שרותם לא הפך לסיני, בזה שהוא שר את השיר הסיני בנגמ"ש שלו. רותם נשאר יהודי וישראלי, היפנים נשארו יפנים, ברמ"ח אבריהם ושס"ע גידיהם. הם פשוט העשירו את עצמם בתרבות הסינית, וזה היופי של הערצת תרבות אחרת, שאיננה באה בצורה של התבטלות עצמית. אנחנו מכירים הרבה תופעות בהיסטוריה, שעם אחד התבטל בפני עם אחר, כמו שהיה אצלנו בתקופת המתיוונים, אתה מבטל את עצמך, אתה מקבל את התרבות של הזולת, בזמן קצר מאוד אתה פוסק מלהתקיים מבחינה תרבותית. היפנים שימרו בקנאות את תרבותם, וקיבלו את התרבות הסינית. תשאלו "איך זה אפשרי? איך אפשר לרקוד על שתי חתונות?", עובדה שאפשר, עובדה שהיפנים עשו את זה. נכון.

וכל מי שלומד יפנית יודע, שהשפה היפנית מלאה מילים סיניות, אבל יש בה גם הרבה מילים יפניות, וכמעט כל דבר אפשר להגיד ביפנית בצורה סינית או בצורה יפנית, אפשר אפילו לספור ביפנית בצורה סינית ובצורה יפנית, בעצם אין כמעט דבר שאי אפשר להגיד ביפנית גם ביפנית סינית או ביפנית יפנית. זה מעשיר. זה מעשיר מאוד, זה לא מביא להתבטלות.

אותו דבר בדת. הביאו את הבודהיזם מסין, דת פנטסטית, גדולה, עשירה, מעניינת, לא ביטלו את השינטו של ה… איך אדם יכול להאמין בשתי דתות בו זמנית? יכול. עובדה, היפנים האמינו.

כלומר, אפשר לשלב. וזו הדוגמא היפה של יפן, שהיא שילבה, היא לא התבטלה גם מבחינה פוליטית, בניגוד לקוריאה, מעולם היא לא קיבלה את העליונות הפוליטית של סין. היא למדה מסין שצריך להיות קיסר, אבל היא אמרה "אם ככה, אז גם לנו יהיה קיסר", שזה משהו בלתי סיני לחלוטין, כי קיסר, מעצם הגדרתו הוא רק אחד, הוא קיסר אחד מתחת לשמים. אבל היפנים הראו שאחד גם יכול להיות שניים. היה להם קיסר משלהם. הם קיבלו את הרעיון שצריך לספור שנים לפי תקופות שנים, אבל עשו תקופות שנים משלהם. ובכל דבר ודבר, הם קיבלו את התרבות הסינית, אבל שילבו אותה בתוך התרבות היפנית, ובצורה כזאת יכלו ליצור תרבות הרבה יותר עשירה, הרבה יותר רחבה, משום שהיא כללה פלורליזם מובנה, מה שאגב היקל עליהם, בתקופה המודרנית, לקבל את התרבות המערבית, כי ברגע שיש לך עבר של קליטה תרבותית תוך שימור התרבות שלך, אתה גם יכול להוסיף על שני המרכיבים האלה, הסינים והיפנים, גם את המרכיב המערבי, ולעשות בעצם משולש, במקום שניים, את יכול לעשות שלושה, וזה מה שיפן כיום, יש בה שלושה מרכיבים תרבותיים חשובים מאוד, שונים מאוד: סין, יפן, מערב, משולבים מאוד אחד בשני ומעשירים את יפן.

כפי שאתם יודעים, אלה שלומדים היסטוריה סינית, באמצע המאה ה-17, סין נכבשה על ידי ברברים מנצ'ורים. היא גם בעבר… כיבושים ברברים, אבל המנצ'ורים כבשו את סין במאה ה-17, והקימו קיסרות חדשה שנצ'ין, קיסרות מנצ'ורית בסין.

אפשר להגיד, מה זה שייך ליפן? זה לא עניינה של יפן, היא גם לא התערבה בכל המלחמות האלה בסין, למרות ששני הצדדים היו שמחים מאוד אם היפנים היו באים לעזור להם, חבל. מה שזה הראה ליפנים, שבעצם, אולי סין פסקה להיות סין. כי סין, כמרכז תרבותי גדול, הייתה בנויה על המשכיות, ברגע שברברים השתלטו על סין, היו יפנים שאמרו "סין איבדה את המנדט של השמיים", שכאילו הקיסר, היה לו תמיד. עכשיו, כל סין קיבלה, היו יפנים שאמרו "עכשיו המנדט של השמיים עובר ליפן", היו יפנים, במאה ה-17, במאה ה-18, שקראו ליפן בשם "צ'ו גוהו" או "צ'ון גוו" בסינית, כלומר "ארץ המרכז". הם אמרו "אנחנו המדינה המרכזית של מזרח אסיה, במונחים סינים, לא במונחים יפנים. כי הם אמרו, אצלנו מדינה שלווה, ואצלנו יש סדר, ואצלנו ברברים לא השתלטו, ואצלנו יש יחסי אנוש נכונים, ובסין יש מלחמות ותהפוכות. על כל פנים, פה אנחנו רואים ראשיתה של מחשבה יפנית שמקבלת את התרבות הסינית, אבל איננה כמו קודם מתנתקת לגמרי, אלא רואה ביפן את המרכז העתידי של מזרח אסיה. ברור שהסינים אף פעם לא קיבלו את הפירוש היפני הזה.

והנה באמצע המאה ה-19, 200 שנים יותר מאוחר, המערב הגיע למזרח אסיה. והוא התדפק על דלתות סין, התדפק על דלתות יפן, וכשלא פתחו לו, הוא בעט בדלת ונכנס פנימה באלימות. הסינים הצליחו פחות להתמודד עם האתגר המערבי, ולכן הם התפוררו והפכו להיות למדינה חלשה, למדינה מפגרת, למדינה ענייה מאוד, למדינה שבמקום לזכות בכבוד בעולם, התחילו לבוז בה. יפן התמודדה בהצלחה גדולה מאוד עם האתגר המערבי, על ידי זה שהיא אימצה את התרבות המערבית, כמו שהיא אימצה קודם את התרבות הסינית, והפכה להיות מדינה מתועשת, מתקדמת, מבחינה מערבית. וזה נתן ליפנים רבים את הרעיון שמא זאת הוכחה שאנחנו בעצם היורשים של סין, שאנחנו כיום סין האמיתית. ולכן, באותה תקופה, שנקראת "תקופת מיי ג'י", מ-1868 ועד 1912, אנחנו רואים שהמחשבה הזאת הולכת ומתפתחת. מקובל כיום בעולם לחשוב על תקופת מיי ג'י כתקופה שבה יפן מתמערבת, מקבלת את התרבות המערבית, שזה נכון מאוד, אבל הרבה אנשים לא שמו לב, שבזמן שיפן מתמערבת, כלומר, מנסה להצדיק את עצמה, או להצטיין במונחים מערביים, היא גם רוצה להצדיק את עצמה במונחים סינים, משום שעדיין, המסורת של ההערצה לתרבות הסינית היא כל כך גדולה, גם בתקופת יפן המודרנית, שיפן רוצה גם להופיע במונחים סינים, קונפוציאניים כמדינה המרכזית של מזרח אסיה.

כלומר, יפן רואה את עצמה, במאה ה-19, בראשית המאה ה-20, כהתגשמות חדשה של סין, כאילו סין שנולדה מחדש, לתוך יפן.

מי שרוצה להשתעשע בשמות, יכול אפילו להגיד, שהיפנים קוראים לתקופה הזאת, המכרעת בתולדותיהם, בשם "תקופת מיי ג'י". מיי ג'י, כפי שאתם יודעים, יש כאלה שיודעים, שזה השלטון הנאור, מיי זה נאור, וג'י זה שלטון. זה באמת מבטא את הרוח של התקופה, שלטון נאור. אבל אפשר גם לחשוב על פירוש אחר, ואלה שלומדים את ההיסטוריה הסינית יודעים, משום שג'י זה כמובן שלטון גם בסינית, אבל מה זה מיי? מיי זה מינג, מיי זאת סין שלפני הברברים, לפני המנצ'ורים, זאת הייתה השושלת של סין, לסין קראו מינג. כלומר מינג זה לא רק שם של שושלת, זה שם של המדינה, כך קראו למדינה, "מינג הגדולה".

כלומר, אפשר גם לראות בזה מן משחק כזה או רמז, אם תרצו, "אנחנו הממשיכים האמיתיים של סין". וזה מתבטא בכל מיני דברים, למשל מעמדו של הקיסר, עד אז לקיסר היפני קראו אמנם קיסר, ויש מילים שונות לקיסר, הם לא השתמשו בזה, בודאי לא בקשרים עם סין או עם העולם החיצון, במילה שהסינים השתמשו לקיסר שלהם. הסינים קראו לקיסר שלהם "חוואן די", שזה בביטוי יפני "קו תיי" שזה קיסר בתרגום מערבי. היפנים חששו להשתמש ממש במושג הזה, וקראו לו "תננו", שזה מלח השמיים, "טיין חואן" בסינית, שזה גם קיסר, אבל קצת שונה, כדי לא להרגיז את הסינים יותר מדי.

בתקופת מיי ג'י הם מתגברים על הפחד הזה, ומכריזים "זה שמו של הקיסר שלנו כלפי חוץ "קו תיי", כמו הקיסר הסיני. ואיך הם קוראים לעצמם? ליפן? הם לא קוראים לה רק ניהון, שזה יפן, שזה ארץ, מקור השמש. הם קוראים לזה, "תאיני פונתיי קוקו", הקיסרות של יפן הגדולה. מה זה גדולה? יפן היא קטנה, איפה הגודל של יפן. הם למדו את זה ממישהו, הם לא המציאו את זה. ממי הם למדו? אז היה XXX מבריטניה הגדולה, בריטניה, גם בריטניה היא קטנה, קוראת לעצמה בריטניה הגדולה. זה גם עניין של אמביציה, להיות מאוד גדול, גם עניין של מושבות. אז אפשר לומר, הם למדו את זה מבריטניה. לאו דווקא. כי איך קראו הסינים לעצמם? בתקופת מינג, קוראים "דה מינג", מינג הגדול, בתקופת צ'ינג, דה צ'ינג, צ'ינג הגדולה. גם היפנים רצו. כלומר, ברגע שהם עושים, הם הגדולים, ולמרות שהגדולה הזאת, לא היה לה עדיין סימוכין בשטח, אבל היו פה האמביציות, אנחנו נהיה הגדולים, אנחנו נשתלט על שטחים גדולים, נוכיח שאנחנו גדולים. אנחנו "תיי קוקו", הקיסרות של יפן הגדולה.

זה גם מתבטא בתפקיד של הקיסר. התפקיד של הקיסר עד אז ביפן, היה סמלי מאוד, שולי מאוד, הייתי אומר, נשי מאוד, היה תמיד מוקף נשים, הוא היה לבוש קצת כמו אישה, זה היה מין… נצר של אלת השמש. בתקופת מיי ג'י, הם הופכים את הקיסר, הופכים אותו לדמות שליטה, כאילו, עדיין היו מאחוריו יועצים, אבל לפחות כלפי חוץ הוא הדמות השליטה. ממי הם למדו את זה? אפשר לחשוב, מהמערב, אבל דווקא במערב, באותה תקופה, קיסרים ומלכים, מעמדת ירד, הדוגמא הייתה הסינית, הקיסר הסיני, שהוא אחר, האוטוקרט הגדול. הוא הקובע, הוא הקודקוד של המדינה.

ואם אנחנו מסתכלים, מה עושה הקיסר היפני בתקופת מיי ג'י? עושה הרבה דברים שקיסרים סינים היו עושים: מחלק פרסים, כמו שאנחנו מחלקים פה פרסים, אתם יודעים, חלק מהשלטון הקונפוציאני, אתה נותן עונשים לרעים, אתה נותן פרסים לטובים. ילדים שהם ילדים טובים כלפי ההורים, מקבלים פרסים על נאמנות להורים, מי שמטפל באמא הזקנה שלו, מקבל פרס טיפול באמא הזקנה, דברים קונפוציאניים שראויים לפרסים מהמדינה. הוא מחלק פרסים כאלה. הוא עושה סיורים במדינה שלו, זאת אומרת, דברים שאנחנו לא מוצאים במערב במאה ה19-, אבל מוצאים את זה הרבה בסין, גם דברים שהיום היינו אומרים שהם אולי לא יפים. ביפן היו גם קיסריות בעבר, והנה, בתקופת מיי ג'י, בתקופה המודרנית של יפן, שהיינו חושבים שהיא תהיה יותר פמיניסטית מאשר בעבר, הם דווקא עושים סוויץ' אחורה, ובחוקה שהם מקבלים הם אוסרים על קיסריות, כלומר אומרים, מעכשיו רק גברים יכולים להיות קיסרים. מאיפה הם לקחו את זה? בתקופה של ויקטוריה, בזמן שהם מעריצים את בריטניה כמדינה מערבית מתפתחת, הם עושים דבר שהוא ההפך הגמור של בריטניה, הם לוקחים את זה מסין, כי בסין קיסר צריך להיות גבר, היה רק מקרה אחד בהיסטוריה הסינית של קיסרית, וגם אז, עד היום משמיצים אותה. כלומר, הדוגמא של הקיסר, שהוא בעצם האבא של המדינה, אבי המדינה, זה רעיון סיני שהיפנים לקחו.

או תיקחו דבר אחר, עיר הבירה. אפשר להגיד, מה יש סיני בעיר בירה? ובכל זאת בסין, מה המיוחד של ערי הבירה הסיניות? אלף, שהיו שתי ערי בירה, בירת הצפון בייג'ין ובירת הדרום ננג'ין. אמנם הקיסר ישב בצפון, אבל היו תקופות שישב גם בדרום, זה שהיו שתי בירות, ודבר שני, שהבירה לא נקראת סתם שם גיאוגרפי, אלא היא נקראת, פירוש המילה בייג'ין, זה הבירה הצפונית, פירוש המילה ננג'ין זה הבירה הדרומית. ביפן לא היה דבר כזה. היו להם אמנם שתי בירות, אבל בירה אחת קיסרית, שקראו לה קיורטוש, פירושו "הבירה", ואיפה שישב השונגו, שקראו לזה אדו שזה סתם שם גיאוגרפי. אז הם מעבירים את הקיסר לבירה, אם תרצו המזרחית, או צפון מזרחית, שזה אדו, ונותנים לה שם חדש. השם החדש, מהו? טוקיו. ומה זה טוקיו? הבירה המזרחית. דומג'ין בסינית. ממש לפי המודל הסיני. הם לא יכלו לקרוא לזה הבירה הצפונית, צפון מזרח, אבל משום שזה כבר תפוס, נכון, זה בייג'ין, קראו לזה דומג'ין או טוקיו, בירה מזרחית. ושוב, אנחנו רואים איזה רמז של חיקוי משהו שהיה בסין, אבל כמובן זה שונה, זה עכשיו יפן. כי אנחנו שואלים את עצמנו, למה קראו לטוקיו טוקיו, הבירה המזרחית? אפשר להגיד שזה במזרח יפן, XXX נכון? נכון. אפשר לומר, זה גם חיקוי של סין, יש בירה צפונית ודרומית בסין, אנחנו בירה המזרחית. אפשר להגיד אולי עוד משהו עוד יותר, שאולי מזרח, זה לא רק יפן, זה לא רק מזרח יפן, זה מזרח אסיה. שהנה יפן הולכת להיות המובילה של מזרח אסיה, המנהיגה של מזרח אסיה, שהבירתיות עכשיו היא במזרח, ואם אנחנו מסתכלים על ההתנהגות הבינלאומית של היפנים, אנחנו אכן רואים שזאת ההתנהגות שלהם, שהם רוצים להגשים את עצמם כמדינת המזרח.

היו גם דברים אחרים, אולי פחותים. למשל, חילקו את יפן מחדש למחוזות, חדשים, לא שהיו פעם, שונים לגמרי, מחוזות אדמיניסטרטיביים כאלה, יפים, סימטריים, כמו בסין, פה לפחות היה לה… ואיך הם קוראים למחוזות האלה? הם לא משתמשים באף אחת מהמילים היפניות שהיו בעבר למחוזות, היו הרבה מחוזות, מילים, לא משתמשים. קוראים לזה ביפנית קן, מילה שאף פעם לא השתמשו בה ביפן, אבל זאת שמילה שבסינית מבטאים את זה שיין שזה היה חלוקה גיאוגרפית, חלק ממחוז סיני גדול, כי יפן כולה היא בגודל של מחוז סיני אחד, אז לכן המחוזות של יפן, הן בגודל של, אם תרצו, נפות סיניות. אבל זאת מילה סינית. קן, שהיא שיין בסינית, שזה מחוז. וגם איך קראו לזה באנגלית? עד היום? כלומר, עד היום קן זה מחוז, ועד היום התרגום האנגלי של קן, זה prefecture, מילה שהיא נורא מוזרה נכון? כיום המילה לא בשימוש, בצרפת היה prefecture ראש משטרה במחוז, אבל המילה prefecture, מאיפה הם לקחו את המילה באנגלית, המוזרה הזאת, במאה ה19-, שעד היום זה XXX. כך קראו במאה ה19- למחוזות הסינים באנגלית. פשוט רצו משהו שיהיה כדי להראות, אנחנו הסינים, ולא הם.

אפילו אם תרצו הכסף, הין, שזה גם חדש, לא היה אף פעם ביפן ין, לפני תקופת מיי ג'י, אז ין זה עגול, נכון? הם השתמשו בזה בסימנית אחרת, מאשר הסינים. אבל מבחינת הצליל, היה לזה אותו צליל, כמו ליוהאן הסיני, שזה היה מטבע סיני מקובל.

אפילו הרבה חתומים אחרים, לא רק זה. למשל, השימוש שלהם בשפה הסינית במאה ה-19, היפנים קיבלו טכנולוגיה מערבית, קיבלו מושגים מערביים, קיבלו מדע מערבי, היו צריכים למצוא מילים, תרגום, כמו שאנחנו התלבטנו בעברית, איך מתרגמים את שפע המילים הטכנולוגיות, המדעיות, הפילוסופיות, אז אנחנו הלכנו למקורות שלנו, תרגמנו את זה, עשינו על פי המשמעות. היפנים יכלו לתרגם את זה כך, זה מה שהם עשו, אבל לאיזו שפה לתרגם? כי בתוך השפה היפנית יש שתי שפות. יש שפה סינית שבתוך היפנית ויש את היפנית. הם תרגמו את זה לשפה הסינית שביפנית, או בעצם אפשר להגיד, לסינית. הם המציאו מילים סיניות בשפה היפנית, למושגים מערביים. תארו לכם, זה מראה גם על העזה, אם תרצו על חוצפה, לשונית. הם המציאו מילים סיניות למושגים היפנים לשימושם הם.

לכן, כשהסינים במאה ה-20 החליטו שגם הם רוצים להשתתף בחגיגה הזאת, כבר היפנים עשו את שיעורי הבית שלהם, רוב המילים הסיניות המודרניות, בעצם נלקחו ממה שהיפנים המציאו מהשפה הסינית.

מי שמסתכל על ההתנהגות הפוליטית של היפנים, הבינלאומית, יכול להגיד שהם הלכו והגשימו את מה שהם חלמו, לבנות סין חדשה. למשל, סין הייתה אימפריה, מה פירוש אימפריה? זה שיש לך וסלים, יש לך מדינות שכבשת והן מכירות בעליונותך. מי היו המדינות החשובות של סין? המדינות שמסביב. המדינות האלה היו גם מדינות קרובות ליפן, לכן יפן, כל פעם קוטפת אחד הוסלים של סין לעצמה. קודם את אוקינאווה וריוקיו, ב-1879, אחר כך את טיוואן, שהיא לא מדינה, אבל בכל זאת אי מנותק מסין, אחר כך את קוריאה, שזה היהלום בכתר הסיני, מדינת הוסלים החשובה ביותר, ב-1910יפן קוטפת גם אותה. כלומר, היא מקימה סין משלה, או מרכז מזרח אסיאני משלה. מה שמעניין הוא הגורל שקרה למושבות האלה, כפי שאתם יודעים, ריוקיו, אוקינאווה שולבה ביפן, עד היום היא חלק מיפן, למרות כל התבוסות של יפן היא נשארה חלק מיפן. טיוואן הוחזרה רשמית לסין, אבל היא התנתקה מסיבות פוליטיות, משום שאיננה קומוניסטית, קוריאה, כפי שאתם יודעים, חולקה לשתיים. יפן, מתוך רצון להיות סין החדשה, בסופו של דבר התנגשה עם סין, ביצעה תוקפנות איומה נגד סין, ניסתה להשתלט על סין, הובסה בסופו של דבר, ואפשר לומר, כל זה אולי סיפור ישן, שעוד לא קיים, אבל עדיין, מי שמסתכל היום על מזרח אסיה, רואה שיש תחרות סמויה בין יפן לבין סין, תחרות שלדעתי תלך ותגבר עם השנים, ובתחרות הזאת, שם המשחק הוא "מי המדינה המובילה של מזרח אסיה", שסין תמיד ראתה את עצמה כזאת, אף פעם לא ויתרה על הרעיון הזה, ויפן, כבר הרבה שנים, יש לה אמביציה, שהיא תהיה הזאת, למרות כל מה שקרה, האמביציה נשארה עד היום. כלומר, הרצון להיות יורשת סין במזרח אסיה, לא נעלם מיפן עד היום הזה.

 

אני מבקשת מווידיה לחתום את הערב במנגינה בכלי סיני מסורתי שנקרא פי אה.

[מנגינה...]

 תודה רבה לווידיה, ואני רוצה שוב להודות לכולם, ולומר למשפחת אגבר שאנחנו מרגישים, כלומר, אני וכל משפחת מזרח אסיה מרגישים שאנחנו הפכנו למשפחה אחת, אנחנו מודים לכם ואנחנו נמשיך את המפעל הזה, שהוא עושה טוב לכולם.

 טקס הענקת מלגות –

שנת 2002

 דברי פתיחה ד"ר ליהי יריב לאור:

…מקבלי המלגות, משפחות יקרות, סטודנטים נכבדים, ערב טוב.

זאת השנה השלישית, שאנחנו נפגשים כאן, באוניברסיטה העברית, בטקס לזכרו של רותם אגבר.

רותם, היה סטודנט בחוג ללימודי מזרח אסיה ובחוג ליחסים בינלאומיים. הוא למד בשנים 1994-1997. לאחר שסיים בהצטיינות את לימודי התואר הראשון, הוא נסע לסין, להשתלם בשפה הסינית במשך שנה.

זמן לא רב לאחר ששב מסין נקרא לשירות מילואים, ובתאונת אימונים ב15.2.1999- קופחו חייו.

מאז, כולנו, משפחתו של רותם, הוריו, חיה ושמוליק, אחיותיו, לימור מעין וסיוון, חבריו ומוריו, בחוג ללימודי מזרח אסיה, מבקשים לזכור אותו ביחד.

בפתחו של הערב, אני מבקשת מדיקן הפקולטה למדעי הרוח, פרופ' מוצקין, לומר את דברו.

 פרופ' מוצקין:

אין דבר יותר יפה ממלגות. אם הייתי יכול לקחת את כל התקציב שיש בידיים שלי, ולהעביר את זה למלגות, הייתי עושה כן מיד, וכשבאה משפחה, משפחת אגבר, ועוזרת לנו בדבר הזה, אני מוקיר תודתי ותודת כל הפקולטה, מפני שאני חושב שהדור הצעיר, הדור של אנשים שידעו את השטחים השונים של מדעי הרוח, זה הדבר החשוב בעינינו, בראייתי.

זה לא הגיוני שיהיה לנו ייצוג חדש בלימודי מזרח אסיה בארץ, זה קורה מפני שאנחנו רוצים שזה יקרה, מפני שאנחנו מכוונים XXX למזרח אסיה, ומפני שאנחנו משוכנעים במשמעות של התרבות הזאת, גם לעברנו, גם להוונו וגם לעתידנו.

מילה אחת, אני שמח לראות שההרצאה היום תהיה על זון צה, אני זוכר לפני שנים, שהתכתבתי עם איש בשם לידלהר, דווקא בעניין של זון צה, לפני איזה 30 שנה, אז זה כך מרגש לראות איך החוטים נקשרים.

אז אני רוצה להודות לכם, להודות למלגאים על העבודה שאתם עשיתם ותעשו, להודות למשפחת אגבר, תודה רבה.

תודה רבה. פעמים לא מעטות אני נתקלת באמירות מצד כל מיני אנשים, שמסבירות תחושה שלדעתם האוניברסיטה היא מעין מכונת ציונים, שבה הסטודנטים הם אנונימיים, מרוחקים מן המרצים, שהיחסים באוניברסיטה הם זרים ומנוכרים, ואני מרשה לעצמי לומר, שמי שסבור כך, הוא לא מכיר, לא את האוניברסיטה העברית בכלל, ולא את החוג ללימודי מזרח אסיה בפרט. מי שמגיע ללמוד אצלנו, הוא לא אנונימי, כלומר, זה לוקח לו כמה ימים, והוא מפסיק להיות אנונימי.

רותם הגיע אלינו מגן יבנה, ותוך זמן קצר למדנו, המורים וחבריו הסטודנטים, להכיר את תכונותיו, להכיר אותו. בחור גבוה מאוד, משכמו ומעלה, טוב לב, שקט ונעים, תלמיד מצטיין ומצניע לכת.

מתוך האפשרויות הפתוחות בפני הסטודנטים שלנו, לבחור במגמת יפן או במגמת סין, הוא, רותם, בחר במגמת סין. ההיסטוריה המודרנית של סין וגם של מדינות מזרח אסיה האחרות, הפוליטיקה, הכלכלה והחברה, הם שעניינו אותו ביותר.

הכשרונות שלו, היכולת שלו, המסירות וההתמדה שגילה, הפכו אותו, תוך זמן קצר מאוד, לתלמיד בולט, כפי שמוכיחים הציונים שהוא זכה בהם בשתי עבודות שכתב, העבודות הן עבודות סמינריוניות שהוא כתב בסמינרים של ד"ר יעקב כהן ושל פרופ' אלי יופה.

כל פעם שאני פגשתי ברותם, וזה קרה לעיתים מזומנות, או בשיעורים שונים של הלשון הסינית, שאותם לימדתי אותו, או במזכירות החוג, במשרדה של רחל גנני, או במסדרונות, ליד לוח המודעות, אז לבד מן העובדה שהייתי נפעמת כל פעם מחדש מקומתו הגבוהה, זה היה ממש באמת מדהים אותי, עד כמה הוא היה גבוה ותמיר, הייתי תמיד שמחה, שמחתי לראות כמה הוא מרוצה בלימודים, כמה הוא נהנה הנאה שלמה, ומתלהב ממה שהוא עושה. זה היה תמיד נעים.

וכמובן שכאשר מגיעים לסיום הלימודים, מגיעים לשלב הגמר בלימודי התואר הראשון, לאחר התוודעות מעמיקה עם תחומים כמו סין ויפן, ושפות כמו סינית או יפנית, שהן מצד אחד מרוחקות, אבל מצד שני הן שפות חיות ומדוברות, אז הרצון הטבעי שקיים בכל אחד הוא לנסוע ולהתנסות בשפה, במגע עם האנשים, במגע עם התרבות, וזאת הייתה גם המשאלה של רותם, ואת המשאלה הזאת הוא הגשים. ורותם נסע לסין, העשיר את הידע שלו בשפה הסינית, טייל, ספג, הפנים ונהנה. כשהוא חזר, מה שהוא עשה בתקופה הקצרה אחרי שהוא חזר מסין, הוא שילוב שבו הוא הצליח למזג גם את ההיכרות שלו עם התרבות הסינית ועם השפה הסינית הרשמית, שאותה הוא רכש כאן, וגם תכונות האופי שלו, מה הוא עשה? הוא עסק בסיוע לעובדים הסינים המועסקים כאן. רדיפת היושר והצדק, החוכמה והנוכחות השלווה והנעימה שלו, יחד עם הידע שהוא רכש והפנים, חברו כדי לסייע לאנשים מסין, ולהקל עליהם את החיים כאן, שכפי שאתם יודעים לא כל כך קלים.

זמן קצר אחרי כן, בתאונת אימונים שאירעה בשירות מילואים, קופדו חייו, שהיו בשיא פריחתם.

עכשיו, ברשותכם, אני מבקשת לקרוא אתכם ביחד, קטע שיש בו תובנה כלשהי לגבי התחושה שאני חושבת שכולנו מרגישים לגבי רותם, ולגבי עוד כמה עניינים שיובהרו כאשר אנחנו נראה קטע, הקטע הזה לקוח מן הדרדג'ין, שהוא, בתרגום הכותרת לעברית, זה ספר "הדרך והסגולה", אחת היצירות המוכרות ביותר בעולם כולו, גם לא לסינולוגים, וגם כמובן בסין. אחת היצירות שזכתה להכי הרבה תרגומים, המתורגמות ביותר בעולם, למשל לאנגלית, יש ליצירה הזאת כ120- תרגומים, ליפנית 300 תרגומים, לעברית, עד עכשיו 3 תרגומים, ממש תרגומים טובים ועוד איזה 2 בהוצאות ספרים XXX אבל הדרדג'ין הוא יצירה שכמספר התרגומים, כן מספר הפרשנויות שלה.

אני בחרתי את התרגום שנראה לי מתאים, כולל לפעם הזאת, זה התרגום של יורי גראוזר וחנוך קלאי, ב-1973. הסינית של זה XXX [קטע בסינית] מי שיודע את האחרים, הוא חכם, מי שיודע את עצמו, הוא נאור, מואר. XXX [קטע בסינית] מי שמנצח, או כובש אחרים, הוא בעל כוח, כאן זה מתורגם כחזק, אבל בעצם זה בעל כוח. XXX [קטע בסינית] ומי שכובש את עצמו הוא חזק, הוא גיבור. XXX [קטע בסינית] מי שיודע להסתפק במה שיש לו, כלומר, אם יודע מתי די, הוא עשיר. XXX [קטע בסינית] מי שצועק בעוז, הוא יש לו נחישות רוח, הוא עז רצון, כמו שמתורגם כאן. XXX [קטע בסינית] מי שאיננו מאבד את מקומו, הוא מתקיים, כלומר, מתקיים זמן רב. XXX [קטע בסינית] מי שמת, וכתוב כאן בינינו נשכח, חי חיים ארוכים, חייו ארוכים. בתרגום זה יותר יפה מהתרגום המילולי שלי, מי שמת ואינה כלה, חייו ארוכים. אני פשוט ניסיתי לתרגם יותר מילולי, אבל XXX כמובן, ואני לא מתחרה בו.

כל המשפטים האלה נראים הולמים כולם את רותם, וכשמדובר בהדרדג'ין אז ממש כל המוסיף גורע.

 ועכשיו אני מבקשת מאמא של רותם, שתביא בפנינו את דבר המשפחה. אמא של רותם כתבה ספר שירים לזכרו שנקרא "זר של פוריות".

 חיה אגבר:

משפחת מזרח אסיה היקרה, חברים יקרים ומשפחתי שלי. זו השנה השלישית בה אנו מתכנסים בחדר זה, במעמד עצוב, אך מלא משמעות ותוכן. שלוש שנים בחיי אדם הן הרבה והן מעט, שלוש שנים ללא ילדך, אינן נמדדות בזמן, הן נמדדות נשימה נשימה, צעד צעד, חיוך ועווית של כאב. עווית של כאב ועוד חיוך. להמשיך, להמשיך ולהמשיך.

שלוש שנים בחיי אדם הם הרבה והם מעט, אך הם מאוד משמעותיות בחיי נער ישראלי, שלוש שנים כחייל, שלוש שנים כסטודנט, ומה הלאה? על פי אילה אמות מידה נספור את הדקות, את הימים והשנים, איני יודעת. אך יודעת אני בביטחה, שרוצים אנו להמשיך, ולהתכנס כאן מדי שנה, כדי להנציח את זכרו של רותם.

כל מי שמכיר אותו יודע, שהבחירה שלנו בדרך להנציח את רותם, היא הראויה והמתאימה ביותר. מתאימה לאישיות ושהתעצבה כה רבות ובהנאה כה רבה בין כותלי מוסד זה.

כל מי שמכיר את רותם יודע, ואלה שלראשונה איתנו, אספר לכם מעט על ילדי הנפלא. לעולם יהיה אוצר המילים של אם דל וחסר בבואה לספר על ילדה האהוב, אנסה. ילד חקרן, סקרנות אינסופית, לעולם אינו עייף מלשאול אינספור שאלות, מתעניין, יודע, אינטיליגנטי, אך צנוע ושקט. ילד, נער וגבר, שאינו יודע פשרות. בדברים החשובים בעיניו, באמות מידה אנושיות, ביחסים עם חברים, בני משפחה וזרים, רותם לא ידע פשרות. כמעט בתמימות שהייתה מנוגדת לכושרו האינטלקטואלי, חיפש את הצדק האולטימטיבי. היה לכך ביטוי שכאב את מראה הילדים מרצועת עזה שעבדו בשדות המושבה בחום ובקור, הוא כאב את כאב האוכלוסייה, הקשישים והילדים, בעיקר בעת האינתיפאדה הראשונה, וחש שפלש ברגל גסה לחייהם ולביתם. הוא כאב את כאב העובדים הסינים בארץ, להם שימש מתורגמן, ותמיד ניסה לעזור להם בדרכו השקטה והעיקשת.

היה משהו סוריאליסטי למראה, בקבוצת עובדים סינים מזילים דמעה ביום מותו, או בחברו הטוב לין, שנפרד ממנו בעברית במילים "שלום חבר יקר".

יושבי המדבר יודעים את תכונותיו של רותם המדבר הפורח בנופיו. הם משתמשים ברותם או נעזרים ברותם לחימום ולבערה, גחליו בוערות זמן רב, גם אם מכסים אותם באדמה וחוזרים לאחר ימים רבים ומגלים את הגחלים, הן עדיין לוחשות, וניתן לשוב ולהתחמם בחומן. כאותו רותם המדבר העדין והעיקש, כך אתה, רותם שלנו, מאיר, מחמם ואהוב.

ולתלמידים מקבלי המלגות: תלמידים יקרים, מוענקת לכם היום מלגה על שם רותם שלנו. אתם צועדים במסלול בו צעד רותם, ובכך יש מעט נחמה, אתם תגשימו את חלומו ובתורמנו את חלקנו, נוסיף לשמוע, חרש חרש, את צעדיו של רותם בדרכו, בדרככם.

 סיוון לזר, ידידת משפחת אגבר, חיברה שיר על רותם לזכרו, והיא תשיר אותו.

 סיוון לזר:

את השיר הזה כתבתי יומיים אחרי שרותם נהרג, ומי שמכיר את המשפחה ויודע בעצם מאיפה רותם בא, בטח יבין על מה כתבתי. אני מצטערת על הקול שלי וגם על ההתרגשות. [שרה את השיר]

יש אנשים שאין רבים כמותם

שקטים כמו משב רוח רענן

צנועים כדמותו של אילן.

יש אנשים שעושים בשקט לאחרים

שנוגעים במצוקתם של בני אדם

ולכן הם משאירים חותמם.

יש אנשים שאין רבים כמותם

שנוגעים במצוקתם

ולכן משאירים חותמם.

ענן כבד מכסה את ליבנו

נעלם מן העולם …

נותרים לבדנו וכל כך כל כך מתגעגעים לפרח

שגדל בתוכנו, בתוכנו.

שגדל בתוכנו…

 משפחת אגבר, מעניקה שלוש מלגות על שמו של רותם לתלמידי מגמת סין, אנחנו מעריכים את זה מאוד וחושבים שזוהי דרך נכונה ויפה לגרום לכך שזכרו של רותם לא ישכח, להרבות את שמו בעולם.

החוג שלנו מצטרף ומעניק גם הוא שלוש מלגות לתלמידי מגמת יפן מקרן שין נוין גם כן על מנת להנציח ולהשתתף בטקס לכבודו של רותם.

כל התלמידים שנבחרו לקבל את המלגות נבחרו מתוך תשומת לב ומתוך אחריות, אנחנו בחרנו את התלמידים המצטיינים, שהם גם בעלי אישיות מתאימה, והולמים את המעמד, ואת המלגות שנותנים להם.

לחלוקת המלגות מטעם משפחת אגבר, אני מבקשת משמואל אגבר, אבא של רותם, להצטרף אלינו בבקשה.

שמואל אגבר: אני רוצה להגיד שאני יודע עכשיו איך להגיד שמאל ימין, שלמדתי מהסינים,  אז בקצב של יו וצו, (שמאל ימין), לעלות לבמה. לקח לי הרבה זמן ללמוד את שתי המילים הללו.

המלגה על שם רותם אגבר מוענקת בזאת לדרור קוכן, הוא תלמיד לתואר מוסמך.

המלגה מוענקת לעופר בן-צבי, תלמיד לתואר מוסמך, המסיים תואר מוסמך.

ולשרון אברהמוב, תלמידת שנה ג' לתואר ראשון, שעומדת לסיים תואר ראשון.

כמו שאמרתי, אנחנו מכבדים את זכרו של רותם וחלוקת המלגות מקרן שין נוין לתלמידי מגמת יפן.

 אני מתכבדת להזמין את פרופ' שילוני, שבזמן כהונתו כראש החוג ללימודי מזרח אסיה, התחלנו בקיום הטקס הזה לזכרו של רותם.

פרופסור שילוני:

ברשותכם, כמה מילים על שין נוין, יכול להיות שיש כאלה שהשם הזה לא אומר להם הרבה. שין נוין זו כת דתית חדשה ביפן, שהדברים המרכזיים שלה זה הבודהיזם והאומנות. אני חושב שכשרותם נמשך לתרבות סין והיה בסין, הוא אמנם נמשך גם לסין המודרנית ומה שקורה בה כיום, ואני בטוח שהוא גם התרשם מאוד מהתרבות המסורתית של סין, ששם הבודהיזם והאסתטיקה הבודהיסטית מאוד חשובים.

איך הם הגיעו אלינו? המייסד של הכת הזאת, בשם איטו שינג'ו ביקר בארץ בסוף 1967, ארבע שנים לפני שרותם נולד. הוא היה פה בירושלים, הסתכל מהר הצופים על ירושלים ומאוד מאוד התרגש.

כעבור עשרים וכמה שנים, שהוא כבר בשיבה טובה, היה על ערש הדווי, והתלמידים שלו שאלו אותו "מורנו ורבנו, איך נוכל להנציח את שמך אחרי שתצטרף לבודהה?" אז הוא אמר "הייתי רוצה לעשות משהו למען האוניברסיטה הזאת שעל הר הצופים, הייתי רוצה לייסד מלגה שתעזור לתלמידים של החוג ללימודי מזרח אסיה שלומדים יפנית" וכך היה. הכת הזאת, שין נוין תרמה סכום כסף גדול לאוניברסיטה העברית, וכל שנה אנחנו מחלקים מהפירות של הקרן הזאת, מלגות לתלמידים שלנו במגמת יפן. אמנם שני האנשים האלה, איטו שינג'ו הזקן, מייסד כת דתית ורותם אגבר הצעיר, הסטודנט, הם כאילו שני טיפוסים שונים לגמרי, קשה למצוא משהו משותף, אבל אלף, שניהם, הייתי אומר, מאורות בתחום של מזרח אסיה, ושניהם מונצחים באותה צורה עצמה, וכמה שכבר פרופ' מוצקין הזכיר פה, מלגות לסטודנטים זאת צורת ההנצחה היפה ביותר שיכול להיות, זה כאילו אדם תורם את האברים שלו אחר מותו לאחרים. אבל בתרומת אברים, אתה עוזר לאדם אחד מסוים, בעוד שהמגלה שניתנת על שמך שנה אחרי שנה, מנציחה אותך, ומשהו ממך עובר לתלמידים האלה, שמקבלים את המלגות האלה, והם ממשיכים את הדרך שלך. כלומר, מבחינה מסוימת אתה לא מתת, אתה ממשיך לחיות. ולכן אני רוצה מפה שוב להודות למשפחת אגבר, וגם בשם המורים בתחום היפני וגם בשם התלמידים שהודות לכם, מקבלים היום  את המלגות האלה. של שין נוין.

 המלגה הראשונה למקסים גולגריצקי תלמיד לתואר שני, תלמיד מצטיין שגם קיבל מלגה של משרד החינוך היפני, והוא גם יצא ליפן להמשך לימודים שלו, להשתלם.

המלגה השניה לאנה ולברובי, תלמידת שנה ג' לתואר ראשון. בהצלחה.

המלגה השלישית למיכל חדד, תלמידת שנה ג', שנמצאת באירוע משפחתי בפינלנד היום, והיא מאוד התנצלה שלא תוכל להיות היום, אבל אני מבין שאפרת תקבל את המלגה בשמה, כך שבאמצעות אפרת אנחנו נעביר גם בהצלחה למיכל.

 ווידיה תשיר שיר עם סיני, שהיה מאוד פופולארי בסין עד לפני שנים לא מעטות.

[שיר של ווידיה].

 את ההרצאה המרכזית של הערב ישא ד"ר יורי פינס, שאמר כמו מרצה בעבר, הוא בוודאי מחכה כבר בכליון עיניים. ד"ר פינס ירצה על צונזר ומקומו במחשבה הצבאית של סין המסורתית.

 ד"ר יורי פינס:

סונזה זה ספר שיש לו מיסטיקה מסוימת. פרופ' מוצקין הזכיר שלידלהר, אחד מגדולי ההוגים הצבאיים של המאה ה20- העריץ את סונזה ואכן לידלהר כותב שיש רק שתי יצירות שהתוקף שלהן נשאר לאורך ההיסטוריה בתחום המחשבה הצבאי, קלאוזויץ וסונזה ומהם סונזה יותר תקף למאה ה20-, מאשר קלאוזויץ שנכתב רק במאה ה -19.

אבל לא רק לידלהר, לידלהר אפילו מזכיר, זה מרתק לחשוב על אדם שככה מגמד את עצמו, הוא אומר, "כל מה שכתבתי בעשרים כרכים של היצירות שלי, סונזה עושה בצורה מתומצתת יותר, וכל הדברים שיש לי לומר על טקטיקה ואסטרטגיה, אפשר ללמוד מסונזה". אבל לא רק על טקטיקה ואסטרטגיה, יוצאים היום לאור ספרים, גם בסין, וגם מה שעוד יותר מרתק במערב, סונזה לרפואה, סונזה לעסקים, סונזה ליחסי מין, סונזה שייך לכל… לאחרונה יצא ספר שטוען ששימוש בסונזה מאוד טוב לחינוך ילדים קטנים. אני חושב שסונזה בעצמו, מי שכתב את הספר הזה בוודאי לא שיער שהתוקף של הספר יותאם לתחומים כל כך שונים, לכאורה, ספר מופלא. הספר היחיד, אני חושב, מכל היצירות הסיניות המסורתיות, שזכה לכך שילמדו אותו באופן שותף במסגרת חינוך במערב, בבתי הספר הצבאיים הגבוהים ברחבי העולם המערבי, מברית המועצות עד ארצות הברית, ופעם שמעתי כך שאפילו בפו"מ לימדו את סונזה, אני חושש שהמסורת הזאת נשכחה עם השנים, אבל כך היה.

אז לכאורה ספר שעונה על כל השאלות ופותר את כל הבעיות. הבעיה היא שכשאנחנו מסתכלים על מעמדו של הספר הזה, בתוך המסורת האינטלקטואלית הסינית, ובתוך המסורת הצבאית הסינית, אנחנו מתפלאים לדעת שתקופות ארוכות, מעמדו של הספר היה מאוד שנוי במחלוקת, וכבר מאה שנה אחרי שסונזה נכתב, היו אנשים שסברו שהספר הזה מיושן לחלוטין, ואינו מתאים כלל לניהול מלחמה.

ואני חושב שלאור העניין הרב בסונזה, שאני חושב שמספר התרגומים שלו לשפות המערביות שXXX בלבד, והולך מיד אחריו, לאור העניין הגדול הזה, כדאי לשאול כמה שאלות. קודם כל, האם הספר הוא באמת בן אלמוות או שהוא תוצר של המקום והזמן, ומתאים למקום ולזמן מסויימים? מה הן מעלותיו, שבגללם כל כך משבחים אותו החוקרים וסתם הדיוטות ברחבי העולם הסיני והמערבי כאחד? מהן מגרעותיו? ושאלת השאלות, מדוע הספר שנחשב בעיני אנשים כל כך רבים לפסגה של החשיבה האסטרטגית, אולי בהגות הצבאית העולמית כולה, מדוע הספר הזה לא מנע מסין את אין ספור ההשפלות, בעיות ומכות שהם ספגו ביחסיהם עם העמים השכנים, וידם של הסינים, לעיתים קרובות מאוד הייתה על התחתונה.

אז קודם כל כמה מילים על המיקום ההיסטורי של סונזה. מדובר בתקופה מרתקת בהיסטוריה הסינית, כאשר המלחמה העתיקה, המלחמה האריסטוקרטית נעלמה, ובאה במקומה מלחמה, הייתי קורא לה, מלחמה בירוקרטית, מלחמה מודרנית כמעט. עד למאה ה6- לפנה"ס, המלחמה בסין הייתה עניין של האצילים, הם נלחמו על המרכבות, המלחמה הזאת דרשה מיומנות אישית גבוהה מאוד, קנה המידה של המלחמה היה מצומצם, רוב הקרבות נמשכו יום, לכל היותר יומיים, שלושה ימים זה היה המקסימום. היקף של הצבאות היה קטן, לרוב אלפי לוחמים בודדים, עשרת אלפים זה כבר היה נחשב להרבה מאוד. האבדות היו מועטות. והמלחמה הייתה מעין ספורט, תחרות, דומה קצת למלחמות האבירים באירופה אגב. בתקופה הפאודלית, כאשר אנחנו יודעים שאנשים היו אומרים "נשתעשע קצת", "נשחק קצת". היו כללים קשוחים, למשל, אסור להתקיף מדינה שהשליט שלה נמצא באבל, למשל, אם אתם נמצאים בדו-קרב של הקשתים, כשהקשת הראשון ירה, הוא לא יכול לירות פעם שנייה את החץ שלו, עד שהקשת השני ישיב לו. דברים קצת מוזרים, אבל בהחלט תקפים למלחמות האריסטוקרטית ברחבי העולם.

כל זה השתנה לפני סונזה, הספר הוא משקף, ממחיש, ואולי אפילו מחולל בעצמו, במידה מסוימת, את השינוי. סונזה נכתב בתקופה של המאה ה4- לפנה"ס, ככל הנראה, מלחמה בירוקרטית, עם צבאות המוניים. חיל רגלים, אין יותר את המרכבות, המרכבות נדחפות לשוליים. צבאות ענקיים של גיוס חובה, כל האוכלוסייה הופכת לאוכלוסייה לוחמת, בצורה מאוד דומה לתקופה המודרנית, אולי זו אחת הסיבות שסונזה נחשב לכל כך רלוונטי לתקופה המודרנית. כאשר אתם מנהלים את הצבא, אתם לא צריכים את האומץ האישי של האציל שירכב על מרכבתו ויכסח את האויבים, אתם צריכים לחשוב על העלות הכלכלית, לחשוב על הלוגיסטיקה, לחשוב על האספקה, לחשוב על המשמעת, חשוב מאוד שתהיה משמעת, כי העיקר, מה לעשות, לא ממש שש אל הקרב, ולא שש למות.

ועל רקע זה נכתב סונזה. שבמידה רבה נותן את המענה לאותם הצבאות של העידן החדש. אמרתי, נותן מענה, אבל מאה שנה בלבד אחרי שהספר נכתב, יש תיעוד דיון מרתק בין שני הגנרלים הבכירים של אותם הימים, שאחד מהם אומר לחבר שלו "תשמע, אתה לא גנרל מספיק טוב", וכמובן המצביא נעלב מאוד, וחברו אומר לו "תראה, אתה מפעיל בצבא כוחות אדירים, וזה הורס את הכלכלה וזה ממוטט את המשק" ומצטט את הדברים של סונזה שאומרים שצריך לחסוך בהוצאות, ואסור להפעיל יותר מדי כוחות, כיוון שיש לזה השלכה הרסנית על הכלכלה הממלכתית. והיריב שלו אומר לו "אתה פשוט לא מבין שום דבר בשינוי הזמנים, כל מה שאתה אומר היה תקף פעם, פעם המדינות היו קטנות, האוכלוסייה הייתה דלילה, אפשר היה להילחם בכוחות מעטים ולחסוך בהוצאות. היום יש צבאות ענקיים, ערים גדולות ומבוצרות, אך אלפי ערים בשטח האויב, אם אנחנו לא נפעיל את הצבאות ההמוניות, אנחנו לא נשיג את התוצאות. פעם אפשר היה לדבר על מלחמה קצרה וחכמה, עכשיו המלחמה צריכה להיות המונית, ממושכת ואכזרית". זאת אומרת סונזה לא תקף. מאה שנה בלבד אחרי שהוא נכתב.

אבל אני אתן לכם דוגמא יותר מוחשית, עד כמה סונזה, במידה מסוימת, למרות השבחים שמורעפים עליו, עשוי להישמע כלא תקף. יחסו של סונזה לחייל. סונזה זה ספר מאוד רציונלי, הוא מאמין שכולם רציונלים, כל המצביאים, השליטים וגם החיילים. וחייל רציונלי, המטרה היחידה שלו זה לשרוד, לחזור הביתה בשלום למשפחתו. מה איכפת לו מי ינצח, מה איכפת לאיכר למי הוא ישלם מיסים, למדינת צ'או או למדינה צ'י. סונזה מודע לזה היטב. הוא רואה את החייל כילד שחייבים לאלץ אותו להילחם, הוא לא מאמין שלחייל תהיה רוח לוחמה, הוא מדבר על כך שביום הוצאת הפקודות, הדמעות נמרחות על הצווארונים של החיילים ביושבם, ועל הלחיים שלהם בשוכבם. החיילים בוכים, הם לא רוצים למות. מה צריך לעשות? צריך לגרום להם להיות במצב שלא תהיה להם ברירה, אלא למות. למשל אסור להילחם בשטח של מדינתך, כשצבא האויב פולש לשטח מדינתך ונלחם בשטחך, החיילים לא חושבים על הגנת המולדת, בסין בכלל לא היה מושג כזה, החיילים חושבים איך לברוח ולהגן על המשפחה שלהם. לכן מצביא טוב מעביר את המלחמה לשטח האויב, ולא סתם לשטח האויב, הוא מעמיד את החיילים במצב של לית ברירה, שהם יכולים או להילחם בחירוף נפש או למות. מה שסונזה קורא "אדמת המוות". מזכיר קצת את ה… אגב, זה קיים בוודאי בהגויות צבאיות ברחבי העולם, מי שמכיר, אנשי המזרח התיכון, את טארק בן זיאד, המצביא הערבי הדגול שכבש את ספרד, ששרף את הספינות ואמר לחייליו XXX [קטע בערבית], הים מאחוריכם, האויב לפניכם, ואין לכם, אלא להילחם, והם נלחמו בחירוף נפש וניצחו.

אז בנושא הזה, סונזה לכאורה תקף. אלא מה? אנחנו יודעים היום היטב, שיש אפשרות לחנך את החייל, יש אינדוקטרינציה, שגורמת לחייל לחרף את הנפש למען מולדת, דת, אידאולוגיה, כל דבר שהוא. סונזה בכלל לא מאמין בזה, סונזה מאמין שחייל חכם והוא רוצה לברוח משדה הקרב, כל עוד ניתן לו לברוח משדה הקרב. אז כאשר מדברים על מאו צטונג שהוא לכאורה אימץ את האסטרטגיה של סונזה, ולידלהרד, בין היתר, מעריץ את מאו, בגלל שמאו למד את סונזה, נכון, מאו למד את סונזה, אבל הוא לא הפעיל את כל העקרונות של סונזה, הוא ידע שיש בהגותו של סונזה דברים שהם פשוט לא תקפים בנסיבות המודרניות, הוא חינך את החיילים שלו להילחם בחירוף נפש, מתוך אמונה אידאולוגית, לאו דווקא מתוך זה שאין להם ברירה אלא להילחם. כל מלחמת הפרטיזנים לא תואמת כלל את מה שסונזה יכול היה לחשוב עליו.

אז מה, סונזה לא תקף? להשליך את הספר? אפשר ללמוד ממנו כמה דברים. אפשר ללמוד כמה דברים בתחום הטקטי, ואני מאוד אקצר בנושא הזה, כיוון שאפשר לדבר עליו רבות, אבל אנחנו לא בפו"מ.

אז סונזה חושב על המלחמה ממש כאומנות, יש לו את האסתטיקה של המלחמה של השינוי הבלתי פוסק, והמפקד כאומן שרואה בשינויים שמתחוללים סביבו את ההגיון שהוא, ורק הוא רואה את ההגיון הזה. המלחמה, אי אפשר לקבע אותה, אי אפשר לייצר אותה, אי אפשר להפוך אותה למלחמה סטטית. במלחמה הכל משתנה ללא הרף והשינויים הללו, מי שקולט אותם, ומי ששולט בהם מנצח.

למשל אתה צריך לדעת מתי האויב שש לקרב, ומתי רוחו של האויב דווקא אומרת לא שכדאי לברוח כמה שיותר מהר, מתי הוא יהיה עייף, כיצד לרכז את הכוחות הרבים שלך, מול הכוחות המעטים של אויביך. כיצד לנצל את תנאי השטח. למשל, אסור לתקוף את האויב העומד עם הגב להר, כי לאויב לא יהיה לאן לברוח, הוא ילחם בחירוף נפש וינצח אותך. אסור לגרום לכך שהאויב יהיה במצב של לית ברירה. אם האויב יהיה במצב של לית ברירה, אתה תובס. המצביא החכם הוא זה שיעמיד את החיילים שלו אולי במצב של לית ברירה, כי אז הם ינצחו.

הרמאות, סונזה הוא אומן התחבולות, ושוב, מי שמשווה את קלאוזויץ וסונזה, קלאוזויץ מאוד בז לכל הדברים האלה, הוא לא האמין בכלל בתחבולות, וראה אותם כדבר שולי לחלוטין. סונזה אומר, "בתחבולה תעשה את המלחמה", לכן, כשאתה קרוב הפגן שאתה רחוק, כשאתה נע בשטח, הפגן שאתה נח, שאתה משתמש בתוכנית, הפגן שאתה לא משתמש. צא ממקום שהאויב לא מצפה ממך, הכה אותו במקום שהוא לא מוכן. זאת האומנות של גדולי הגנרלים בימי קדם, כך אומר סונזה.

סונזה מרבה לדבר על הריגול, אחד המשפטים שכל סיני מכיר אותו "המכיר את עצמו והמכיר את זולתו, את אויבו, יריבו, ינצח מאה פעם במאה קרבות", אתה חייב להשיג את המידע, אתה חייב להבין עם מי אתה מתמודד. וסונזה מפתח תאוריה של המרגלים, שאני חושב שבמידה לא מבוטלת תקפה עד ימינו אנו, כאשר המרגלים זה לא רק אנשים שאתה גייסת אותם מקרב אנשי האויב, וזה לא רק אנשים שאתה שלחת אותם מעבר לקווי האויב, כדי שישיגו מידע. סונזה מדבר על טכניקת ריגול מרתקת, "מרגלי המוות". "מרגל המוות" זה אדם שצריך להישלח מעבר לקווי האויב, להיתפס, יענו אותו, ותחת העינויים הוא יודה ויסגיר את המידע, אלא שזה יהיה מידע כזב, כדי להטעות את האויב, שימוש בדברים שאני חושב שהצבא היפני עשה בזה שימוש לא מבוטל במחצית הראשונה של המאה ה20-.

ובכן, יש דברים מעניינים, אבל אני חושב שלא זאת הסיבה שסונזה כל כך מעניין וכל כך מרתק. ולא זה מה שגורם לנו להנות מהקריאה של הספר.

הדבר המעניין ביותר אצל סונזה זו הראייה האסטרטגית, הייתי אומר לא אסטרטגית, העל אסטרטגית, ראייה הוליסטית של המלחמה. המלחמה זה לא רק עימות בשדה הקרב, אצל קלאוזויץ שהוא כמובן אמר שהמלחמה זה המשך של המדיניות באמצעים אחרים, אבל המלחמה מתמקדת בשדה הקרב, בסופו של דבר זאת האלימות המגיעה להקצנה, אפשר להבין, אני מקווה שאני לא פוגע באף אחד, אבל קצין גרמני לא יכול אלא לחשוב על המלחמה כביטוי העליון של האלימות. אצל סונזה אלימות זה דבר חשוב, הכרחי, אבל בסופו של דבר שולי.

הטוב שבמצביאים שומר את מדינת האויב בשלמותה, פחות טוב מביס אותה, הטוב שבמצביאים שומר את צבא האויב בשלמותו, פחות טוב, מביס אותו. לכן, לנצח מאה פעם במאה קרבות, אין זה הטוב שבטוב, לא להילחם ולהכניע את רוחו של האויב, זה הטוב שבטוב. למה הכוונה? הכוונה היא שאדם צריך לראות לנגד עיניו את המטרה האסטרטגית, המלחמה לא נעשית למען הניצחון. בתרבות שלנו, שעדיין איכשהו יונקת מהמסורת של מספרטה ורומא ועד לימינו אנו, המלחמה ככבוד, המלחמה עיסוק גברי "דויקה דהקולו מס פרופטרי אמורי" כן, טוב למות בעד ארצנו. הדברים האלה, האתוס של המלחמה, הכבוד של המלחמה, הכיף שבניצחון. זה אופייני לרוב מוחלט של ההגות המלחמתית המערבית. לא אצל סונזה. המלחמה זה אמצעי, המלחמה, בשדה הקרב, זה אמצעי שמטרתו להשיג את היעד הפוליטי. ולכן, אם אתה יכול להשיג את היעד הפוליטי הזה באמצעים לא אלימים, כדאי מאוד, כי למלחמה יש עלויות, עלויות בחיים שעל זה סונזה דווקא ממעט לדבר, כי לא הייתה לו תחושה של רחמים רבים לחיילים שאבודים בדרך, אבל עלויות כספיות. המלחמה, כפי שכולנו יודעים זה דבר יקר מאוד, וסונזה מדבר על זה ומנתח את זה ואומר שככל שאתה יוצא יותר לשדה הקרב ושולח את הצבא למרחקים, ככה הסיכוי שהמדינה שלך תישאר בשלמותה פוחת, כי המשק מידלדל. לכן מוטב לחשוב קודם, מה המטרה הסופית, לאיזה יעד אתה רוצה להגיע. ואז לנסות לכופף את חיילי האויב, את רוחם של חיילי האויב, כפי שסונזה ממליץ.

אנחנו יודעים במאה ה20- אינספור דוגמאות של צבאות חזקים שגברו לכאורה בשדה הקרב על האויבים שלהם, ארצות הברית בוייטנאם, צרפת באלג'יריה, אפשר להביא עוד דוגמאות מן הסתם. אבל לא היה יעד אסטרטגי בר השגה. ואז אתה מנצח בשדה הקרב, אבל מפסיד את המלחמה. כי במלחמה צריך לחשוב על התחנה הסופית. וזה אולי אחד הדברים שגורם לרבים לחשוב שסונזה מטיף למלחמה ללא מלחמה, זה לא מדויק, הוא לא אומר לא לאלימות. הוא מודע לאלימות, יש צורך בצבא ויש צורך בצבא חזק, אבל האלימות זה לא יעד.

סונזה נורא רציונלי, זה דבר כמעט מקשה על הקריאה שלו, עד כמה הוא רציונלי. המפקד, אסור לו בכלל להפגין רגשות, כי אם הוא רוצה לחרף את נפשו למות, הוא יהרג, אם הוא רוצה לשמור על חייו הוא יפול בשבי. אם הוא מאבד את העשתונות במהרה, אפשר להכעיס אותו, אם הוא שומר על הטוהר האישי שלו, אפשר להשפיל אותו, אם הוא אוהב את חייליו, אפשר גם כן להכעיס אותו ולגרום לו לפעול בצורה לא נכונה, כי המטרה של המלחמה זה לא לשמור על החיילים שלך, זה להשיג את הXXX של ניצחון. סונזה גם את זה לא מקבל.

הוא אומר דברים שנשמעים מאוד רלוונטים, אסור לגייס צבא בגלל זעם, אסור לצאת לשדה הקרב בגלל טינה. אם מועיל הדבר, פעל. אם לא מועיל הדבר, חדל. הזעם עשוי לשוב ולהפוך לשמחה. הטינה עשויה לשוב ולהפוך לעונג. אולם המדינה שנכחדה לא תשוב להתקיים, החיילים שנפלו לא ישובו לחיים, לכן השליט החכם נזהר בכך, והמצביא הנכון נזהר בכך.

אז יש משהו בדברים של סונזה, יש הרבה דברים חכמים. ועכשיו השאלה האחרונה שאני רוצה לשאול, איך זה קרה שבסין, שסונזה נכתב בה לפני 2,300 שנה, בסך הכל כל אדם משכיל הכיר, שמע, ורובם הגדול קראו את סונזה, איך שבסין, כשאנחנו רואים את ההיסטוריה הצבאית הסינית, אינספור מלחמות מטומטמות, פעילות שלחלוטין נוגדת את העקרונות של סונזה והתוצאות הן בהתאם, אתם יודעים, הצבא הסיני, כשהוא נתקל, 500,000 חיילים סינים, שנתקלים ב-50,000 מונגולים, זה כרוניקה של מוות ידוע מראש, זה ברור שהצבא הסיני, אין לו סיכוי לנצח. למה?

סונזה היה חכם מאוד, הוא הבין הרבה דברים, הוא לא הבין דבר אחד. את הפוליטיקה הפנימית. שכן סונזה מעמיד מעל כולם את הדמות של המצביא, המצביא הוא החכם, הוא מבין בתנאי האקלים, הוא מבין בתנאי השטח, הוא מבין ברוח הלוחמה של החיילים, הוא חייב להבין ביעד האסטרטגי של המלחמה, הוא חייב להבין בדיפלומטיה, וסונזה בהחלט ממליץ שתשתמש גם באמצעים דיפלומטיים, גם בשדה הקרב, אם אתה יודע שמדינה שלישית נמצאת קרוב לשדה הקרב, אז כדאי להבטיח למשל שהיא לא תתקיף אותך מאחור. ודיפלומטיה אכן מבטיחה הרבה מאוד הישגים, אנחנו ראינו איך באופן מופלא ארצות הברית הפעילה דיפלומטיה וניצחה את הטאליבן עוד לפני שהמלחמה התחילה, על ידי זה שניתקה אותם מכל מקורות התמיכה החיצוניים שלהם.

אז אם הכל זה מצביא, מה נשאר לשליט? סונזה אומר מפורשות, אם המצביא חושב שכדאי להילחם, אבל השליט אוסר עליו, צריך להילחם. אם המצביא חושב שאסור להילחם, אבל השליט מצווה עליו, אל לו להילחם. והשליט הטוב זה זה שלא מתערב בענייני צבא. טוב, אני יודע שיש הרבה גנרלים בעולם, כולל בXXX הקרובים אלינו, שישמחו מאוד להמלצות האלה, אולי זאת הסיבה, אולי זה מה שהדגישו בפו"מ כשלמדו את סונזה ובאקדמיות הצבאיות ברחבי העולם, איני יודע, אני לא למדתי שם.

אבל תראו, מה באשר לשליט? אתם יודעים שאף ממשלה לא ממש מתלהבת מהגנרלים שלוקחים יוזמה יותר מדי. ועוד הגנרל של סונזה שהוא פשוט חכם יותר מהשליט, הוא יודע מה טוב למדינה, הוא יודע את העלויות הכלכליות, הוא יודע את הדיפלומטיה, הוא שולט באספקה, הוא שולט בכל, הוא לא משאיר מקום בכלל לשליט. הוא מיתר אותו. ולא במקרה, אחד הפרשנים הראשונים, הגדולים ביותר והמפורסמים ביותר של סונזה, אדם בשם צאו צאו, שמאוד התלהב כמובן מהרעיון שהשליט לא צריך לצוות על הצבא שיצא לשטח, סיים בכך שהוא, לא הדיח לגמרי, יתר את השליט שלו, את הקיסר שלו, והבן של צאו צאו נתן את מכת החסד וחיסל את השלטון של השושלת ששלטה.

קיסרי סין היו אנשים מאוד חכמים, או חלקם, לפחות היועצים שלהם היו מאוד חכמים, זה בטוח. הם קראו את הדברים והם הבינו, שצבא שהוא עצמאי מדי, צבא שהוא מוכשר מדי, גנרל שהוא מוכשר מדי, עלול להפוך לבעיה. ולכן, בתקופה הקיסרית המאוחרת, סינים אסרו על הגנרלים שלהם ללמוד את סונזה. אנשי הספרא למדו את הספר ונהנו ממנו, הגנרל היה אמור ללכת לשדה הקרב ולא לחשוב יותר מדי, אפילו הדברים הפשוטים, לא רק דיפלומטיה, האספקה של הצבא שלו הייתה בידיים אזרחיות, כדי שהגנרל חלילה לא יצבור יותר מדי כוח. וכך קרה הדבר המופלא. סונזה נודע ברחבי העולם המזרח אסיאתי, הוא תורגם לשפות של השכנות של סין, לקידנית, ברושצ'נית, לתרבותי, אפילו למונגולית. כמובן ליפנית ושפות אחרות. וכל הכובשים שבאו להשפיל את סין, להכות את סין, להביס את סין, הכירו את סונזה, יישמו את סונזה, בזמן שהגנרלים הסינים לא הבינו בספר הזה, ולא ידעו ליישמו. וכדאי לזכור את זה כשאנחנו מדברים על המיסטיקה כמעט של הספר הזה, שמצד אחד הוא אכן חכם ונבון, ומצד שני לא צריך לקבל אותו כפשוטו, וכדאי לדעת מה אפשר לקחת ומה אולי כדאי לדחות.

 ווידיה תחתום את הערב בנגינה על הפיפה, כלי סיני מסורתי ותנגן שיר שרבים מן היושבים כאן מכירים ווידיה, ביקשה להציע שמי שרוצה יוכל להצטרף.

[שיר של ווידיה - חלק מצטרפים]

תודה רבה לווידיה, השיר הזה שווידיה שרה וניגנה, הוא שיר מאוד ידוע גם ברחבי סין כולה וגם בקהילות סין מעבר לים, וגם באירופה, כשנכנסים למסעדה סינית יכולים לשמוע את השיר הזה מתנגן, ומאחר שהוא שיר שידוע כל כך, באמת מקרב לבבות, ואני חושבת שכאן, בערב הזה, באמת התקרבו הלבבות, שהיו קרובים גם קודם, אני ממש מאוד מאוד מודה לכם, לכל מי שבא לכאן, שבא וקיבל אותנו, את משפחת אגבר ואת משפחת לימודי מזרח אסיה, ואנחנו כולנו משפחה אחת, ושהיינו ביחד, כי זאת הדרך שבה אנחנו, אני חושבת, צריכים ויכולים להמשיך וזאת הדרך שתיתן לכולנו כוח. אני ממש מודה למקבלי המלגות, ולמשפחת אגבר ולקרן שין נוין שהעניקה את המלגות, ואני יודעת שמקבלי המלגות אמורים, בעבודות הבאות שהם יכתבו, להקדיש את העבודה לזכרו של רותם, וכך, ובכל דרך אפשרית, אנחנו רוצים להעביר את שמו ולהרבות את שמו, ולהמשיך במסורת הזאת שהתחלנו.

 טקס הענקת מלגות –

שנת 2003

 דברי פתיחה ד"ר ליהי יריב לאור:

משפחת אגבר, חיה, שמוליק, מור, מעין, סיון, פרופ' אמיתי, ראש המכון ללימודי אסיה ואפריקה, הסטודנטים מקבלי המלגות, עמיתים ואורחים נכבדים.

זאת השנה הרביעית, שאנחנו נפגשים כאן בטקס חלוקת מלגות לזכרו ולכבודו של רותם אגבר.

רותם אגבר היה תלמיד החוג ללימודי מזרח אסיה והחוג ליחסים בינלאומיים, שסיים את לימודיו בשנת 1997. הוא למד כאן והיה חלק מאיתנו, הוא למד את השפה הסינית, את ההיסטוריה של סין, הוא התעניין במיוחד בחברה ובפוליטיקה של סין בת ימינו.

לאחר שסיים את לימודי התואר הראשון, הוא נסע לסין כדי להמשיך ללמוד, כדי לראות ולחוות את סין. זמן לא רב לאחר שובו, הוא נקרא לשירות מילואים, ובתאונת אימונים, ב15.2.1999- קופחו חייו.

 ביחד עם משפחתו של רותם, עם הוריו ועם אחיותיו הרגשנו אז שאנחנו, החוג ללימודי מזרח אסיה במכון של לימודי אסיה ואפריקה באוניברסיטה העברית, אנחנו רואים את עצמנו כמשפחה קרובה, ואנחנו רוצים לעשות למען זכרו של רותם. וזה ארבע שנים מעניקה משפחתו של רותם מלגות על שמו לתלמידים שנמצאו ראויים לכך.

 בפתח הערב אני מבקשת מפרופ' ראובן אמיתי, ראש המכון ללימודי אסיה ואפריקה, לומר את דברו.

 פרופ' אמיתי:

תודה רבה. בני משפחת אגבר, עמיתים ותלמידים יקרים, קהל נכבד. אני מודה לכם מאוד על הכבוד שנתתם לי כאשר הוזמנתי היום לשאת כמה דברים.

אני הגעתי לראשות המכון ללימודי אסיה ואפריקה, מהחוג ללימודי האיסלאם והמזרח התיכון, לכן לא הזדמן לי להכיר באופן אישי את רותם ז"ל. עם זה, משיחות עם חברים, עמיתים והתבוננות בתמונות, למדתי משהו על אישיותו ועל מעשיו. למדתי, למרות שהיה בחור שקט, ועל אופיו החם והכובש, ועל החיבה הרבה שרחשו לו תלמידים ומורים בחוג ובמכון.

יחד עם זה, גם למדתי על האהבה הגדולה שלו ללימודי מזרח אסיה, וכמובן ללימודי סין, ותרבות ושפה וכיו"ב. הדרך שנבחרה להנציח את זכרו היא איפוא XXX ומתאימה ביותר. באמצעות המלגות שמוענקות כל שנה, ממשיכים את המפעל שרותם התחיל בו ולא הספיק לממש. רותם תרם תרומה קטנה לשרשרת הXXX והמדע באופן כללי ולימודי מזרח אסיה באופן יותר ספציפי. ובאמצעות המלגות האלה על שמו, אנחנו ממשיכים לייצר עוד חוליות לאותה שרשרת.

בשם המכון ללימודי אסיה ואפריקה באופן כללי ובשם החוג ללימודי מזרח אסיה באופן פרטי, אני מודה לבני המשפחה על הנדיבות בתרומת המלגות.

אני מצידי יכול להגיד שאני אעשה כל מאמץ בעתיד, היות ראויים למלגות הנושאות את שמו של רותם, יהיה זכרו ברוך. תודה.

המורים שלימדו את רותם בקורסים השונים ישנם כאן מורים שלימדו והכירו את רותם, נמצאת כאן המורה לסינית, XXX צ'ין, המורה לסינית שלימדה אותו בקורסים מתקדמים הגברת אמירה כץ, נמצא פה ד"ר אודי שלח, אני לא יודעת אם הוא לימד את רותם, אולי כן. נמצא כאן ד"ר XXX, נמצאת כאן ד"ר מיכל גרן. מורים שהכירו אותו בדרך זו או אחרת, וגם חבריו ללימודים, הכירו בחור גבוה מאוד, ושקט, שקט מאוד, מצניע לכת ונעים הליכות, שהתגלה עד מהרה כחבר טוב, כאדם נבון ביותר, ואדם איכפתי, שתמיד כדאי לשמוע את דעתו השקולה והעניינית, לכל עניין. וגם הכירו אותו כסטודנט מצטיין, שהיה ברור שהוא בא אל תחומי מזרח אסיה בכלל ואל השפה הסינית ואל סין בפרט, מתוך סקרנות והתעניינות, מצד אחד, אבל מצד שני גם מתוך הערכה וכבוד לתרבות ולשפה העברית, שעליהן הוא גדל.

את המטען החיובי הזה, את השקט ואת הנועם, הביא איתו רותם לכל מקום שאליו הוא הלך, וכמובן, שכאשר הוא נסע לסין, המטען הזה הלך איתו, היה איתו. באותה שנה, שרותם השתלם בשפה הסינית בבייג'ין, למדו שם עוד שלוש סטודנטיות מן האוניברסיטה העברית, אולגה רייטמן, היום כבר לא קוראים לה רייטמן, אז היא הייתה רייטמן, מיכל גרלינג וסופי כץ.

והנה, לפני מעט פחות משנה, נערכה בבייג'ין תחרות חיבורים בינלאומית. הנושא של התחרות היה "בייג'ין ואני". סופי כץ, שהיא היום דוקטורנטית בחוג ללימודי מזרח אסיה, ועוסקת בתחום השירה הסינית, שלחה לתחרות חיבור. ובעקבות זאת היא הוזמנה להשתתף בשלב הגמר של התחרות, שנערך בבייג'ין. בתחרות השתתפו מאות מתחרים, 400, ליתר דיוק, 400 מתחרים מכ20- מדינות. לאחר סינון קפדני עלו לקו הגמר רק 15 חיבורים, וזה של סופי ביניהם. סופה של התחרות הוא שהחיבור של סופי כץ זכה במקום הראשון. את כל זה אני מספרת, משום שזכרונות בייג'ין של סופי קשורים קשר הדוק ביותר ברותם. יש לנו הוידאו של התחרות. אנחנו לא יכולים להקרין את הכל בפניכם, כי התחרות עצמה, כל מתחרה שהגיע לשלב הסופי הציג את החיבור שלו, וזה ערך כשעתיים וחצי, והוידאו קוצר לשעה, גם שעה אנחנו לא יכולים להקרין עכשיו, אבל אנחנו נקרין בפניכם קטע קצר מאוד מן התחרות, שבה כל מתחרה, כאמור, הציג בעל פה את החיבור שלו. הדברים הם בסינית, ואני אבקש מסופי, שהיא בעצמה, כמובן, הייתה שם והציגה, לתרגם אותם למעננו. אז אנחנו מבקשים XXX להקרין  את זה.

[מקרינים את הקטע] התרגום של סופי: בשנה XXX בבייג'ין, הכרתי אדם מיוחד מאוד, רותם, שהיה סטודנט שלמד סינית בבייג'ין. למרות ששנינו למדנו בזמנו באוניברסיטה העברית, לפני בואנו לסין לא נפגשנו. יום אחד חברתי הכירה לי אותו והוא השאיר עליי רושם עמוק. איש גבה קומה, בעל מראה שקט, עיניו הקרינו חום. הוא למד בבית הספר לשפות, ואני באוניברסיטת בייג'ין. המרחק בין שני המוסדות לא היה גדול, וכשהיה לנו פנאי, יצאנו לטייל ברחבי בייג'ין. היה לו אופי חביב, ומחשבות עמוקות מאוד. חשבתי אז, שבעולם החומרני של היום, לפגוש אדם כמו רותם, זה באמת מזל גדול. עכשיו, כשרותם כבר לא עימנו, זה ברור במיוחד.

בשנת 1997, לאחר חזרתו לארץ, התחיל רותם לעבוד כמתורגמן. בשנת 1999 הוא נפל בעת שירותו במילואים. הוא היה רק בן 27. לאחר מכן, בכיס המדים שלו מצאו פנקס קטן, בו רשם סימנים סינים. החיילים ששירתו עימו סיפרו להוריו שבנגמ"ש שלו, רותם שר שיר סיני. יתכן והיה זה שיר המוכר והאהוב. אתה שואל אותי, כמה אני אוהב אותך, כמה עמוקה אהבתי, הבט רגע, חשוב רגע, הירח מייצב את ליבי.

בדבריה של סופי על רותם צפו אז בשידור חי, איך לומר, באולם, בתחרות בבייג'ין היו כ-800 איש, ואני לא יודעת כמה מיליוני בני אדם צפו בדברים האלה כאשר התחרות הוקרנה בטלוויזיה הסינית, וכמה אנשים שמעו את זה כאשר הכל תורגם לאנגלית ב-china radio international, אבל אנחנו יודעים שהיו הרבה תגובות של הקהל, אנשים התקשרו גם לטלוויזיה, גם אל הרדיו והגיבו על החיבור, על הדברים של סופי.

וכאן בארץ, באופנים אחרים כמובן, מאשר בסין, משפחתו של רותם עושה למען זכרו, ואנחנו איתם. זאת השנה הרביעית שמשפחת אגבר מעניקה שלוש מלגות על שם רותם לתלמידי מגמת סין, ואליהם אנחנו מצרפים גם שלושה תלמידי מגמת יפן, שמקבלים מלגות מקרן שין נוין שיש לנו באוניברסיטה העברית, וגם זה לזכרו של רותם.

 בכל שנה אנחנו בוררים בקפידה רבה את הסטודנטים הראויים למלגה החשובה הזאת. כמובן, שמי שנבחר הם המצטיינים ביותר, אבל אנחנו לא מסתפקים מבחינת הציונים של המועמדים השונים, אלא אנחנו דואגים לבחור אנשים שמידותיהם האישיות הולמות וראויות. כלומר, אנחנו לא מתכוונים לגובה של רותם, אנחנו מתכוונים למידות הפנימיות.

ואני שמחה לספר לכם שיש לנו השנה זוכים מצויינים, אנשים מוכשרים ורציניים, חלקם לומד לתואר מוסמך, וחלקם שנה ג' של התואר הראשון. אני אבקש מאבא של רותם, שמוליק אגבר, לבוא לכאן ולהעניק את המלגות, אני אקרא בשם הזוכים.

המלגה מוענקת לליאורה מרטון, ליאורה מרטון היא תלמידת שנה ג' לתואר בוגר במגמת סין.

זיו הלוי, שהוא תלמיד בשנה שנייה לתואר מוסמך. ואנדריי גומולין, שגם הוא תלמיד בשנה שנייה לתואר מוסמך במגמת סין.

ועכשיו לתלמידי מגמת יפן. המלגה מוענקת לגיא רנן, תלמיד שנה שנייה לתואר מוסמך במגמת יפן. לשלי פרוסה, שהיא תלמידת שנה ג' לתואר הבוגר במגמת יפן.

ולינאי גבע, תלמיד שנה ג' לתואר בוגר במגמת יפן.

תודה רבה למשפחת אגבר על המפעל החשוב הזה של הענקת מלגות לזכר רותם.

אני מברכת את הזוכים ואת בני המשפחות שלהם על ההישגים המצויינים שהגעתם אליהם וביחד עם בני המשפחות שלכם, כי זה לא קורה לבד. ומאחלת לכם המשך של הצלחה.

 עכשיו אזמין שני תלמידים שלנו, אמיר מלכה תלמיד שנה ג' סינית ואברה קיש, תלמידת שנה ב', הם ישירו לנו שיר שנקרא "עץ הזית".

[שרים את השיר].

אני מתנצלת, גם אותי, מאוד ריגשו הדברים של סופי, זה גרם לשיבוש בסדר הדברים, אתם רואים שאחרי דבריי, אחרי ששמענו את סופי, כתוב שתדבר אמא של רותם, גברת חיה אגבר, ולא… הרגשות… דילגנו על זה, לכן אנחנו נחזור עכשיו ושוב,

 חיה אגבר:

אורחים יקרים שלנו. ארשה לעצמי לומר, חברינו מהחוג למזרח אסיה, משפחה יקרה, חברים, מקבלי המלגות.

משנה לשנה קשה למצוא את המילים הראויות לפתוח את הערב הזה, זו השנה הרביעית בה אנו נפגשים בערב לזכרו של רותם, ערב בו אנו מעלים מעט זכרונות ומעניקים מלגות בשם המשפחה.

כמו בכל שנה, אומר גם הפעם שהדרך בה בחרנו, והמקום בו בחרנו להנציח את רותם, הם הראויים ביותר והמתאימים ביותר לאופיו, לאישיותו, להשקפתו ולדרך חייו של רותם.

אנו מנציחים אותו במקום בו הוא פרח, מיצה את כישוריו ותכנן את תוכניותיו לעתיד.

לפני כשבוע צפיתי בסרט "הקיסר האחרון". האירועים ההיסטורים חלפו לעיניי בקצב מהיר, והיו לי הרבה שאלות, ברגע מסויים אמרתי "הו, אשאל את רותם, הוא יעשה קצת סדר". סין, יפן, מנצ'וריה, פוליטיקה, יחסים בין מדינות, מהפכות, מרידות, פשוט לא עמדתי בקצב. נזקקתי לעזרתו, ורק שנייה אחת חשתי שאוכל לשאול אותו ולקבל תשובה. השנייה חלפה כמו הרבה שניות, כמו הרבה חלומות ואשליות, נשארתי עם השאלות ועם תחושת ההחמצה.

אני מציינת את הסרט "הקיסר האחרון", כדי להמחיש את הקשר שנוצר בין משפחתנו ובין סין. סין כפי שרותם הביאה הבייתה, בחוויות מלימודיו בארץ ובבייג'ין, סין שנתגלתה לנו באותיות מוזרות, בצלילים זרים לאוזן, באומנות הסינית, במילים בודדות שנשתרבבו לשפת היומיום שלנו, כי רותם השתמש בהן בברכת שלום וב"מה נשמע" בסינית.

"התקופה הסינית", כך אקרא לה, של רותם, הייתה משמעותית בחייו. מהרגע הראשון בלימודיו הוא רותק לשפה במובן הלשוני, אהבת שפות ולשון היו אחת מחולשותיו, כפי הידוע לכם. הוא נהנה ללמוד כל הקשור ברזי המזרח. זוכרת אני את עצמי מביטה בתדהמה בספרי הלימוד בשפה הסינית, כמביטה בהירוגליפים ומתקשה להאמין שבני קורא, כותב, מבין ואף שר שירים בשפה שנראתה לי זרה ואקזוטית.

זוכרת אני במעומעם קטע שירה על דייג סיני שרותם תרגם לעברית כמטלה שניתנה באחד השיעורים. הוא הדגיש באוזניי כל הזמן שהתרגום לוקה, שאינו מצליח להעביר ולהמחיש לי את עומק השיר. אולם ראיתי את הנאתו, הן מתוכן השיר, והן מההתמודדות הלשונית, ודי היה לי בכך.

רותם מונצח בביתנו באופן שיתכן ואינו שיגרתי, ואולי לא מובן לרבים. בביתנו  תמונות רבות שרותם הביא מסין לאחר שחזר משנת לימודיו בבייג'ין. התמונות נמצאות בחדרו, ברחבי ביתנו, והם לנו ביטוי לדברים שרותם אהב ובחר להביא הבייתה, כדרך לחלוק איתנו את חוויותיו. רק סיוון שלנו טיילה בסין, ואולם אנחנו, שלא  היינו שם, מרגישים לעיתים שאנחנו כבר מכירים מקומות ונופים קסומים, כפרים קטנים ופסטורלים, מקדשים, שאני צופה בטלוויזיה, בסרטים או קוראת ספרים, יש לי לעיתים תחושת דה ז'ה וו. כבר הייתי שם, אני מכירה את המקום, ואני יודעת ששם, במקומות האלה, ובמראות האלה, רותם איתי, אני חווה אותם דרכו, דרך חוויותיו וזכרונותיו, שרבים מהם הוא חלק עימנו.

תודה רבה לאמא של רותם. אני רוצה לומר לכם שמי שלא יודע, חיה אגבר חיברה ספר, ספר שירים לכבודו של רותם, שנקרא "זר נוריות לבני" ולכן יש כאן גם נוריות. ואני חושבת שהשירים ששמענו חלק מהם בשנים הקודמות, בחלוקת המלגות של הטקס הזה, הם מאוד מרגשים ומאוד חשובים לנו, מי שהכיר את רותם, מי שרוצה להכיר את רותם ולא הכיר אותו, XXX.

 את ההרצאה המרכזית תישא סופי כץ. סופי כץ לא רק זכתה בפרס הראשון בתחרות החיבורים של בייג'ין, היא גם, השנה, כלת פרס קרן וולף שאותו היא תקבל ביום שני הקרוב באוניברסיטת בר אילן, ואנחנו ביקשנו ממנה לשאת הרצאה שנקראת "הווה נצחי: הדי המסורת בשירה הסינית המודרנית".

 סופי כץ:

"דרכים נמתחות באלפי נתיבים,

נתיב ונתיב קורא לי.

עצים צומחים באלפי שורשים,

שורש ושורש קורא לי".

אני בחרתי להתחיל את השיחה שלנו היום משורות אלו של המשורר הטייוואני המודרני בשם וואי צ'וו, משום שנדמה לי שהשורות האלה הם מגדירות במידה מסויימת את הקשר בו ניתן לדבר בין המסורתי למודרני.

כי שירים, מטבע הדברים זה טקסטים קצרים, בדרך כלל חסרי עלילה מוגדרת, טקסטים XXX בדימויים ומטאפורות, ולכן גם הקשרים ביניהם. הם בדרך כלל, נדמה לי, פחות גלויים לעין.

כמו אותם נתיבים שלעיתים מתפצלים ולא תמיד ניתן לזהות לאיזו דרך הם שייכים, כמו השורשים שלעיתים מצטלבים ולעיתים מתפצלים, ובסופו של דבר מצמיחים את העץ של היצירה החדשה.

ואם אנחנו כבר מדברים על השורשים של המסורת, אז ראוי אולי להגיד שמייסדי הזרם של השירה הסינית החדשה, שהופיעה בתחילת המאה ה20-, הם הצהירו באופן מאוד מאוד ברור, על כוונתם לעקור את שורשיה של המסורת. הם ראו את המסורת כרקובה, כלא מתאימה לזמן המודרני, וחשבו, או רצו והצהירו על כוונתם לעקור את השורשים הרקובים האלה, או לפחות לנתק את עצמם מאותם השורשים.

וזה קודם כל נגע לתחום השפה. הם הצהירו שהם לא רוצים לכתוב שירה יותר בשפה הסינית הקלאסית, שרק האנשים הזקנים היו יכולים להבין אותה, אלא הם רוצים לכתוב שירה בשפה הסינית המדוברת, שרוב העם יכול להבין את השירים האלה.

הם אמרו שהם רוצים להשתמש עכשיו בדקדוק המודרני, הם רוצים להשליך את הדימויים והמטאפורות שהשירה הקלאסית בדרך כלל השתמשה בהם, הם רוצים לכתוב בצורה חופשית, והם רוצים גם לפתוח את השירה הסינית לוידויים דיבוריים. כלומר, הם הצהירו שהם רוצים לכתוב בדיוק ההפך ממה שדרשה השירה הסינית הקלאסית. מאחר והם סירבו להשתמש בדגמים הקלאסיים לכתיבת השירה, היה עליהם למצוא דגמים חליפיים. ורבים מאוד מבין המשוררים פנו לשירה המערבית, כדי למצוא את הדגמים האלה. ובאמת, השפעת המערב באותה תקופה היא מאוד מאוד ניכרת.

אז מצד אחד, האינטלקטואלים של אותה תקופה, והמשוררים של תחילת המאה ה20- ואחר כך, ניסו לכתוב שירה שתהיה מובנת לעם הפשוט, מצד שני, המצב החברתי החדש יצר בעיות זהות עבור אותם משוררים עצמם. כי אם בחברה הקלאסית מעמדו של איש ספרות היה מאוד מאוד גבוה, בחברה המודרנית, הם היו צריכים להסביר גם לאחרים וגם לעצמם, למה עיסוק בשירה הוא חשוב, וזה לאו דווקא היה ברור. ובמקרים מסויימים זה באמת יצר להם בעיות זהו. ואולי נסיון של התמודדות עם המצב הזה, אפשר לראות בשירו של משורר מודרני בשם קודה, שנקרא "אנחנו לא המשוררים".

"אנחנו לא המשוררים שראינו, הם רק קורנסו הנפח, משורו של הנגר, מחרשתו של האיכר, רובהו של החייל.

אנחנו מחפשים עבודה, אוהבים בכל מאודנו עבודה, אם זקוקים לשירים אזי נכתוב שירה, אם זקוקים לחיים, ניתן את חיינו".

אם מישהו מנסה להסתכל על השיר הזה מנקודת הראות הפסיכולוגית, נדמה לי שמצוקתו של המחבר היא די גלויה. מצד אחד הוא מסרב להיות מי שהוא, הוא מסרב להיות משורר, הוא אומר, אני כמו כולם, אני רק עובד, ומצד שני הוא לא מוצא את מקומו בחברה, הוא מנסה למצוא, והוא לא מוצא, והוא נשאר בודד והוא נשאר על סף מצוקה. אם אתם רוצים, אז אני יכול לכתוב שירה, אם לא, אז אני מוכן גם ללכת להיות חייל.

והבדידות הזאת של אותו המשורר, שנראית לכאורה כתוצר, כתוצאה של מצב חברתי חדש, וכאלמנט חדש, היא למעשה מושרשת היטב במסורת הסינית הקלאסית. רוב המשוררים בסין הרגישו בודדים במידה מסויימת, והציר הזה או המוטיב הזה של הבדידות מוביל אותנו חזרה אל דמותו של צ'וו וואי.

צ'וו וואי הוא היה שר במאה ה3- לפנה"ס באחת המדינות בדרום, שבגלל תככים בחצר הוגלה. והאי צדק הביא אותו על סף משבר נפשי עמוק מאוד, שבסופו של דבר הוא אכן מחליט לקפוץ למי נהר המילו, וכך לגמור את חייו.

ועם הזמן, הדמות שלו הופכת לסמל של איש תרבות, שר נאמן, בעל תוכן רוחני, שבני זמנו לא מבינים אותו, לא מעריכים אותו, הוא לא מוצא את עצמו בהמולה, ובסופו של דבר הוא חייו לסבול וגם להקריב את החיים שלו. והרבה מאוד אנשי רוח סינים ראו את עצמם כממשיכים של אותו XXX של צ'וו וואי. וגם הרבה שירים נכתבו על דמותו של צ'וו וואי, ואני ארשה לעצמי להקריא שיר אחד של משורר מסורתי בשם XXX מהמאה ה8- לספירה, שכותב לחברו ליבאי. השיר נקרא "בקצה השמיים חולם על ליבאי".

"רוח קרה קמה בקצה השמיים,

ואתה משיחי, האם אתה חושב,

מתי כבר נראו אווזי הבר?

בנהר ובאגם רבו המים בסתיו

השירה שונאת את מי שחלקו שפך,

השירים XXX על הלך מועד

דבר על רוחו של זה, שנעשה לו עוול

השליך שירים, מנחה, לנהר המילו"

(זה שנעשה לו עוול, וזה שצריך להשליך לו שירי מנחה, זה כמובן אותו צ'וו וואי, אותו אחד).

לפי המסורת, לפי הסיפור המסורתי, לפני שצ'וו וואי מחליט לקפוץ למים, הוא פוגשת דייג, ששואל אותו מה קורה, האם אינך איש אצולה ומה אתה עושה במקום כה מרוחק. וצ'וו וואי מסתכל עליו ואומר "כל העולם מלוכלך, ורק אני טהור, כל העולם שיכור ורק אני פיכח, אז בגלל זה גירשו אותי", ואז הדייג מסתכל עליו ונותן לו מן עצה דאוויסטית, שצריך תמיד להתאים את עצמו לזמנים, אדם צריך להתאים עצמו לזמנים, הוא אומר לו "אתה יודע מה, החכם אינו נדבק לדברים, אלא מתאים את עצמו לזמנים, ואם כל העולם בבוץ, אז למה שגם אתה לא תהיה בבוץ, ואם כל העולם שיכור, אז תשתה גם אתה" וצ'וו וואי מסתכל על הדייג הזה והוא אומר לו "אתה יודע מה אני שמעתי, שכששוטפים את השיער צריך גם לשמור על כובע נקי, ואחרי אמבטיה, צריך גם ללבוש בגדים נקיים, איך אני, שאני כל כך טהור ונקי, יכול להתלכלך עכשיו בעולם?". ואז הדייג שוב מסתכל עליו ואומר לו "כשמי הנהר נקיים, אני שוטף שם את מטפחתי, כשמי הנהר עכורים, אני שוטף שם את רגליי". מחייך ועוזב.

כלומר, כל מצב, לא משנה, המים מלא מבדילים בין נקי ולא נקי, ותמיד אפשר להתאים את עצמך למצב.

אבל צ'וו וואי הוא כאמור לא מקבל את העצה הזאת, ומחליט אחרת, וכעבור 2000 שנה, המשוררים המודרנים, שוב הרגישו את עצמם במקומו של צ'וו וואי. וכך, המשורר המודרני בשם יאנג זו, כותב שיר, שנקרא "הדייג", בשנת 1977 זה נכתב.

"הבולדוזר גורף חול וחצץ ועושה צלילי רעם.

אין דייג לפנות אליו בשלילה,

זוג נעליים, זוג נעליים XXX לכאן ילכו, הלוך וחזור.

נודדות בין צ'אנג שאה לחאניה

תוהה אני, האם השמיים הם אגם חלומות עננים,

הבחירה בין חלום למציאות לאחר 2000 שנה גורל הגלות נמשך".

XXX שיר מודרני, נוף מודרני, הבולדוזר, הערים עכשוויות, אבל המצב הפנימי זה אותו מצב של בדידות ושל גלות, ואין פה דייג להתייעץ איתו.

"הבולדוזר גרוף חול וחצץ ועושה צלילי רעם.

על גדות הנהר בדרום, אני רק עץ, משליך עלים שעל הגדה מדבר עם עצמות העצים.

אני עד כדי כך, עד כדי כך לא מעז XXX לפנות בשאלה אל האוקיינוס המלוכלך.

שוב, המשורר מרגיש בודד, הוא מרגיש את עצמו עץ בודד שמדבר עם עצמו, כאילו הוא מישהו אחר, עץ בלי עלים, אבל השורשים של אותו העץ הם חוצים את גבולות הזמן ומחברים אותו לדמות של צ'וו וואי.

אין לו כאמור דייג להתייעץ איתו, שיכול לתת עצה דאוויסטית, אבל יש פה בהחלט, בשיר הזה, אלמנטים דאוויסטים, שאולי המשורר לא שם לב לזה שזה קיים. אני לא בטוחה. אבל בכל מקרה, וזו השורה, הבחירה בין החלום למציאות. וזה כמובן מחזיר אותנו חזרה אל חלומו של ג'ואמזה, ואני לא יודעת אם אתם מכירים, אבל ג'ואמזה זה פילוסוף סיני מהמאה ה3- לפנה"ס, שיום אחד חולם שהוא פרפר, חולם שהוא פרפר, מאוד נהנה, אחר כך הוא מתעורר והוא רואה בבירור שהוא ג'ואמזה, ואז הוא לא יודע האם באמת הוא עכשיו ג'ואמזה שחלם שהוא פרפר, הוא שמא הוא פרפר שעכשיו חולם שהוא ג'ואמזה. אז יש לו בעיה, השאלה היא מאוד מאוד אמיתית, אבל זה גם מאוד מאוד XXX את הגישה הדאוויסטית לגבי המציאות, שהיא לא מבדילה בין מציאות לאשלייה, בין חלום לעירנות.

ושירים רבים במסורת הסינית נכתבו על הנושא הזה, ואני אקריא שיר אחד של המשורר המסורתי מהמאה ה17- בשם XXX קונדר, השיר נקרא "לחלום":

"החלום אינו נמצא מעבר לXXX שלנו,

אך באף XXX איני מוצא אותו

כאשר נמצא אני בעולם החלומות

הכרית שלי כאילו לא נמצאת,

ולאחר שהתעוררתי, XXX

כי חלומותיי ריקים.

בחלום העולם הער נעלם, האם בטוח זה שמתחת ליקום XXX

אם החלום והעירנות מתחלפים, איזה מהם אשליה? ואיזה מציאות".

אז XXX חוזרת, אבל אולי מעניין ביותר לראות איך האלמנט הזה של חלום בא בשירו של המשורר המודרני בשם ביי ג'ה לין, שהוא היה למעשה חלוץ שהכניס את המודרניזם המערבי בסין. אבל באמת מעניין לראות, הרבה מאוד מבקרים שמו לב להשפעה המערבית על השירה של ביי ג'ה לין אבל באמת נראה את האלמנט המסורתי, וזה מאוד מעניין.

 השיר שהוא כתב נקרא "חלום העיר העתיקה".

"בעיירה קטנה שני צלילים, שקטים באותה מידה

XXX מגיד העתידות ביום, XXX השומר בלילה".

השיר XXX בין יום ללילה, בין שומר לילה למגיד העתידות.

XXX לא שומר את חלומותיהם של אחרים, האם הוא חולם בעצמו

העיוור הולך ברחוב, צעד אחר צעד, הוא יודע איזו אבן נמוכה ואיזו גבוהה

לאיזו משפחה יש בת ובת כמה.

הוא מעמיד את חלומותיהם של אחרים, כאילו הוא חולם בעצמו,

שומר הלילה הולך ברחוב צעד אחר צעד, הוא יודע איזו אבן נמוכה ואיזו גבוהה

ובאיזה בית הדלת נעולה היטב".

השומר השלישי, אתה שומע? אביו של XXX

הילד מטריד אחרים, לא נרדם, בוכה בחלום כל הזמן

תיקח אותו למגיד עתידות מחר.

בלילה עמוק, וגם בדרך שומר, המכה בתוף, עובר את הגשר

המכה בגונג, עובר אף הוא את הגשר

ומתחת לגשר המים זורמים, צליל לא יסף".

בלילה, אנשים חולמים באמת, ושומר הלילה מגן על חלומותיהם. ביום אנשים חולמים על העתיד, ומגיד העתידות מגן על החלומות האלה. אבל בסופו של דבר, שני הפנים האלה של המציאות, גם המציאות של היום, המציאות של הלילה, מציאות של מגיד העתידות או של חלומות אמיתיים, בסופו של דבר הם כמו שני צדדים של אותו מטבע, הם מהווים אחד, והגבול ביניהם, בסופו של דבר מרוחק. כי גם שומר הלילה, וגם מגיד העתידות, הם עוברים את הגשר, ומה שמתחת לגשר זה הזרם שאף פעם לא נפסק, זה הזרם של הזמן, זרם של מים, זה אותם המים שקיבלו את צ'וו וואי, זה אותם המים של מבדילים בין XXX, אותם המים שלא מבדילים בין החלום למציאות.

אנחנו רואים בבירור, אני מקווה, שהשירים הסינים המודרנים, באמת צומחים מהשורשים של המסורת. אבל יתרה מזאת, השירים הסינים החדשים הם גם מצמיחים, נותנים את החיים למסורת עצמה. נותנים אינטרפרטציות חדשות וגוונים חדשים אולי לנושאים המסורתיים. וזה נדמה לי, אפשרות הכי טובה לראות בשירו של משורר מודרני בשם ג'ו גינג, שיר שנקרא "רם ג'ון ג'ין". והשיר הזה הוא מבוסס על סיפור מפורסם מאוד מההיסטוריה הסינית, שמספר על גברת בשם וון צ'יאנג שהייתה יפהפיה, והייתה פילגשו של אחד הקיסרים בתקופת החאן.

באותו זמן, בארמון של הקיסר היה מין אוסף של נערות ונשים, שאת רובן הקיסר אף פעם לא ראה, מין אוסף חי של הקיסר. וכדי להציג אותם בפני הקיסר השתמשו בשירות של צייר, צייר הארמון, שהיה אמור לצייר את הנשים האלה, ואז הקיסר, לפי תמונות, היה בוחר את מי שהוא רוצה.

אותה גברת וון צ'יאנג, היא הייתה יפהפיה והייתה בטוחה ביופיה, ולכן היא סירבה לשלם לצייר שוחד, כדי שיצייר אותה יפה, וכתוצאה מכך הוא צייר אותה מאוד מאוד מכוערת. ולמעשה, בכך הוא מנע ממנה את ההזדמנות בלעדית לראות את הקיסר אי פעם, לא היה לה סיכוי יותר, ויתרה מזה, לא רק שהקיסר לא התעניין בה, היא נבחרה גם להינשא לראש השבט הברברים, במסגרת יחסי הידידות בין המדינות באותה תקופה, סין הייתה נותנת נסיכה או אישה לשבטים הברברים.

וזה היה גורלה. הגורל של אותה אישה היה להמשיך את החיים שלה בארץ זרה, עם גבר זר, רחוק מסין, ויש הרבה מאוד שירים והרבה מאוד יצירות, והרבה מאוד גירסאות שמתייחסות לגורלה של אותה גברת, אחרי שהיא עוזבת את הארמון. ברובן ככולן, מתארים אותה כגברת XXX שמקבלת את מרות גורלה, שמקריבה את עצמה למען המולדת, וחיה באמת חיים מאוד קשים בארץ זרה.

ויצירה אולי די מייצגת לכך זה שיר שגם כן, משורר מסורתי מתקופת החאן, מהמאה ה8- לספירה, ביי ג'י מי, השיר נקרא, "ון ג'או די": הבית הראשון מתאר את החיים שלה בארץ זרה כבר.

"הפנים מכוסות בחול הצפוני, השיער התפזר ברוחות.

השחור בגבות התקמט ונמחק, מהסומק נשאר רק קצת

העמל, הטירחה והסבל הרב השלימו את בלייתה.

נכון להיום אכן היא דומה לגברת שבתמונה".

באמת, החיים הביאו אותה למצב כזה.

והבית השני זה מין מונולוג של אותה גברת, שמבקשת מהשליח לא להגיד לגיסה שהיא XXX, ועדיין ממשיכה לאהוב את הקיסר ורוצה להרשים אותו.

"השליט של חאן, אנא חזור ואמור במילים הבאות מתי הזהב יובא בתמורה ליופיין של הגבות השחורות, ואם השליט יתעניין במראי, אל נא ממך, אל תאמר שהיום אינני נראית כאז בעת שהייתי בארמון".

היא אישה מאוד מאוד פגועה.

השיר המודרני של ג'ו גינג, הוא משתמש בכל האלמנטים של הסיפור ההיסטורי על וון צ'יאנג אבל הוא מעצים אותו מנקודת ראות מודרנית. לפי גירסתו, של השיר המודרני הזה, וון צ'יאנג  שהגיעה וחכמה ואינטליגנטית נשארת הרבה זמן בלי תשומת לב של הקיסר, היא מתנדבת להתחתן עם ראש השבט הברברי, משום שזה נותן לה הזדמנות בלעדית לראות את הקיסר בטקס הרשמי של קבלת הפנים. היא בטוחה שה קיסר יתאהב בה במבט ראשון, אבל הוא גם לא יוכל להשיג אותה, וככה הוא יסבול כל החיים, משום שהוא לא יכול להשיג אותה יותר, ובדרך הזו היא יכולה לנקום את נקמתה.

השיר עצמו בנו כמונולוג פנימי של אותה גברת, שבאמת עושה בחירה מאוד מאוד קשה, בחירה בין להישאר ללא תשומת לב, לבין לעזוב את סין שהיא לא כל כך רוצה ולהיות עם גבר זר בארץ קרה וזרה. אבל בסופו של דבר היא עושה את ההחלטה שלה.

"הוד מלכותך, חיכיתי לך שלוש שנים לשווא וראית רק את האישה שבתמונה

מכחולו המיר את המסתורי ברקוב וכך שרטט את בלייתי, בעשור שלXXX

הוד מלכותך, רגשותך הנוגעים מכאיבים גם לי, אפילו היית אוהב אותי בעדינות XXX, כמה זמן הייתה נמשכת אהבתך?

עדיף שנשמתך תתגעגע, הרי הבלתי מושג נמשך לנצח נצחים".

היא יודעת שהקיסר ימשיך לאהוב אותה, שהבלתי מושג, משהו שאי אפשר להשיג אותו הוא הרצוי ביותר, וככה, בזאת היא גם מוצאת את הנחמה שלה, שלמרות שבאמת אולי תסבול בשארית חייה, אבל גם הקיסר יסבול. ובאמת מה שקורה כאן, שתשומת הלב של הקורא למעשה, שלנו, מועבר מהאינטריגה בחצר, שרוב היצירות המסורתיות באמת התייחסו לכך, אל תוך לב ליבה, לתוך נפשה של אותה אישה פרטית.

 

זה לא שיר פשטני, זה לא מין סמל, ולא איזה מין משהו קלישאה כללית, אלא משהו מאוד מאוד מסובך, וזה באמת סיפור מסובך של אותה אישה אחת פרטית, עם הסבל שלה, עם השמחה שלה, עם הרצון העמוק שלה להיות אהובה בליבו.

ואם כבר התחלנו לדבר על נשים ונשיות, אז אני ארשה לעצמי להקריא עוד שיר אחר, של משוררת מודרנית בשם שו טין, שנדמה לי, מדבר על אותו נושא.

זה שיר שנקרא "פסגת האלה", הוא מדבר על סלע מאוד מאוד גדול על גדות נהר הימזה, סלע בדמות אישה, שתמיד היה מין סמל לאישה הכללית.

"מבין המון המטפחות הצבעוניות המנופפות לך

ידם של מי נסוגה לפתע לרחוב, XXX כך, חזק אני מהן.

כשנשים נפוצו לכל עבר מי עדיין נותרו בירכתי הספינה

שולי שימלתן כעננים מתגעשים חסרי מנוח, XXXX

חלומות נפלאים מותירים תוגה נפלאה, ושמיים ממעל ועל פני האדמה

דור הולך ודור בא, אבל הלב, האם ליבך באמת הפך לאבן?

לאורך גדת הנהר שטף זרימת חרציות XXX

XXX הן אלף שנות התייצבות XXX על סלע הר,

לא ישבו, בלילה אחד של בכי משחרר על כתף האהוב".

גם כאן, ישנו מעין ניסיון להעביר את כובד המשקל מהחיצוני אל הפנימי, מההיסטורי אל הפרטי. מדבר שוב על אותו צורך של אישה לאהוב, ולהיות אהובה. וזה אולי גם מקשר את האישה לדמותו של אותו משורר שרוצה למצוא את מקומו בחברה שלו, מזה למעשה התחלנו את השיחה שלנו.

ואם באמת אתם זוכרים, אנחנו התחלנו את שיחתנו מנושא של בדידות, בדידות של משורר שמנסה למצוא את עצמו בחברה ולא מוצא, ואני אסיים עם שיר אחר של אותה משוררת, שו טין שנדמה לי, נותן פרספקטיבה קצת שונה, הרבה יותר חיובית, לנושא הזה של בדידות. השיר הזה נקרא "יתכן", ותת כותרת "בתשובה לבדידות המחבר".

"יתכן כי מחשבותינו לא ימצאו קוראים כלל וכלל.

יתכן כי דרכנו הייתה שגויה בהתחלה, והיא עדיין שגויה בסוף

יתכן כי נדליק פנסי רוח אחד אחד והם יכובו בסערה אחד אחרי השני.

יתכן כי נשרוף את חיינו כדי להאיר בחושך, ולא נמצא מדורה להתחמם אצלה

יתכן כי כאשר דמעותינו יזלגו עד תום, האדמה תהיה פוריה יותר

יתכן כי כאשר נקלל את השמש, נקולל בחזרה

יתכן כי ככל שיכבד משאנו תאדיר אמונתנו.

יתכן כי נתנגד לכל סבל, אך נשתוק לחוסר המזל של עצמנו.

יתכן, בגלל אותה קביעה שאי אפשר לסרב לה, אין לנו ברירה אחרת".

אין לנו ברירה אחרת, חייבים להמשיך וללכת, ללכת באותה דרך ,לא יודעים לאן תוביל ואם בכלל, לא יודעים לגמרי אפילו אם תתפצל. חייבים להמשיך וללכת, כי כמו ששו טין אמרה בשיר אחר שלה, "כל הווה XXX עתיד, כל עתיד נולד וצומח מהאתמול של עצמו". והמסורת היא, כמו שאמר משורר אחר, המסורת היא הווה נצחי.

 

 

אנחנו רוצים עכשיו לשמוע שיר שרותם למד כאן ואהב את השיר הזה, זה אותו שיר שראיתם את סופי שרה בתחרות בבייג'ין, זה שיר שאנחנו תמיד מלמדים את התלמידים שלנו, וזה שיר שהוא מאוד פופולארי בסין היום, וגם בקהילות סין שמעבר לים, ושם השיר הוא "הירח כמו אהבתי".

ד"ר ליהי: "אני מודה לכל מי שבא לכאן להיות איתנו ביחד, משפחת אגבר, חיה ושמוליק, כל המשפחה, ואנחנו כולנו, כמו שראיתם, באמת מרגישים כמשפחה אחת, ועל כן נמשיך לזכור ולעשות למען זכרו של רותם, ואני מאוד מברכת את הזוכים במלגות, ומאחלת לכלום שהם ימשיכו להצליח, ואנחנו יחד נמשיך להיפגש כאן בכל שנה".