עַל לוּח שַיִש שֶמֵהַר נֶחְצַב
חֲקוּקִים שִמְךָ, לֵדַתְךָ וּמוֹתךָ,
צַר הַמָקוֹם בְּנִי מֵהָכִיל אוֹתְךָ,
אֶת שֶהָיִיתָ, אֶת שֶהִינְךָ.
וּבְגוּפִי שֶגַּם הוּא מִסֶּלַע נֶחְצַב
אַתָּה שָם.
אַתָּה שֶהָיִיתָ, אַתָּה שֶהִינְךָ,
אַתָּה בְּאִמְךָ.
חָקוּק וְחָרוּט בְּאַהֲבָתִי בְּזִכְרוֹנוֹתַי,
שׂרוּג בְּאֵבָרַי זוֹרֵם בְּעוֹרְקַי,
בְּאוֹשְרִי וּבִכְאֵבַי אַתָּה שָם
אֲנִי אִיתְךָ וְאַתָּה אִתִּי – בְּנִי יַקִּירִי.